הרוח נשפה בחוזקה, ממש הרעידה את גן המשחקים הנטוש. הנדנדה
האדומה, היחידה בכל הגן, התנדנדה כל כך חזק, שבקלות אפשר היה
להניח שילד נמרץ במיוחד מפעיל אותה ולא הרוח.
הרוח הפעילה אותה בפראות, גורמת לה לעוף מכיוון לכיוון, כמעט
ולהשלים 360 מעלות סביב עצמה. הרוח לא גילתה שום סובלנות או
חמלה כלפי הנדנדה האדומה, היחידה בכל הגן. השלשלאות של הנדנדה
היו אדומות מרוב חלודה, שחוקות משנים של רכיבה, היה ברור שאם
הרוח תמשיך רק עוד קצת, הנדנדה האדומה, היחידה בכל הגן, תצא
מכלל פעולה. גן המשחקים הנטוש רעד בעוצמה, הקרוסלה הסתובבה,
המגלשות שרקו והגשר שקשק. הכל נראה כל כך חי, ועזוב כל כך בו
זמנית, זה היה כנראה המקום המפחיד ביותר בעולם. היה בלתי אפשרי
לתאר את הגן כמקום מפלטם של הילדים, כמקום שבו משפחות לובשות
פנים של אושר ושלמות. בעצם כנראה אושר ושלמות היו הכי רחוק
שאפשר מגן המשחקים הנטוש, זה שרעד כל כך. הרוח לא הפסיקה לנשוף
וכעבור זמן לא ארוך, הנדנדה האדומה, היחידה בכל הגן, לא הצליחה
להחזיק מעמד. השלשלאות התנתקו בקול, והנדנדה עפה לה ונחתה ישר
בתוך בריכת הברווזים המיובשת. למחרת בבוקר, כשהרוח כבר עברה
למקום אחר, בא ילד קטן, שהדבר היחיד שהוא הכי רצה בעולם היה
להתנדנד בנדנדה האדומה, היחידה בכל הגן. כשהוא מצא את הנדנדה
האדומה, היחידה בכל הגן, זרוקה בתוך בריכת הברווזים המיובשת,
גן המשחקים כבר לא היה המקום הכי נהדר בעולם.