הקצב הולם בי ואני נענית לו, נעה בכל הכוח והאנרגיה שאני יכולה
להוציא מעצמי...
בום - בום. בום - בום.
תופים תמיד היו החולשה שלי. דווקא אני, שנולדתי חסרת כל חוש
קצב.
רק לרקוד, לנוע, להרגיש. והנה אני כאן לבד וביחד, קופצת ועושה
את מה שעושה לי הכי שקט והכי רעש.
הבזקי האור קוראים לי להמשיך ולזוז, לא לגמרי שמה לב לסביבה
שלי.
זה כבר הופך להיות חלק ממני כשהמוח לא עובד ואלו רק טיפות הדם
החמות שקופצות לי בעורקים ומורות לגוף שלי איך לזוז, לבוז לכל
מי שאינו אני.
אחרי שנכנסתי בו בערך בפעם המאה, אני מרגישה אותו אוחז בכתפיים
שלי בחוזקה ואומר לי להירגע.
אני לא פותחת את העיניים. הוא שואל אותי אם אני שומעת את מה
שהוא אומר לי אבל אני ממשיכה לנוע מצד אל צד, כמו איזה
פינגווין מזדיין.
כשהוא מנער לי את הכתפיים זה כבר נהיה יותר מדי ונדמה לי שחמשת
הכוסות ששתיתי מתחילות להשפיע על קיבה שגם ככה לא מי יודע מה
יציבה.
אז אני פותחת את העיניים ועושה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא זז הצידה ואני נעמדת בחזרה וחוזרת לרקוד.
אפילו לא הסתכלתי עליו. לא אופייני לי, אבל ככה אני כשאני
שותה.
ביום אחר בטח כבר הייתי מסתכלת עליו איזה מאה אלף פעם, כמו גם
על שאר הבחורים במקום. בסוף הייתי נתקלת במבט שלו, או של כל
אחד אחר, ונבוכה נורא מסתכלת הצידה עד שהוא יפסיק להסתכל בי.
בערך בפעם העשירית שזה יקרה אני אפול על איזה טמבל שיגיד משהו
מטומטם.
אל תדאגו לי, אני כבר אמחק לו את החיוך מהפרצוף.
היום זה כנראה לא היום שלי כי עכשיו אני מרגישה את אותן ידיים
חמות ויבשות אוחזות בי ומייצבות אותי על הקרקע. הפעם אני לא
בוחלת בשום אמצעי ומרימה את המבט ישר אל תוך הפרצוף האחרון
שרציתי לראות באותו רגע.
אני מנסה להזיז את הידיים שלו ממני, תוך כדי מחשבות על
התחמקות פוטנציאלית ובעיקר התעסקות באי - הזיהוי של הידיים
הגדולות שלו, שלמדתי להכיר כל כך טוב. מבפנים.
לא הולך לי, ואני רואה את הפה שלו זז, מנסה להגיד לי משהו.
שוב אני מנסה להזיז את הידיים הגדולות האלה ואני נענית רק
בגרירה מעונגת של אצבעו המגושמת במורד גבי ותפיסתו לבסוף.
הוא מרים אותי גבוה - גבוה וההתפתלויות לא עוזרות לי. האור
בחוץ מסמא לי את העיניים ואני נאחזת בו באי רצון. הוא מנשק
אותי עמוק - עמוק ולוקח אותי לדירה שלנו ומשכיב אותי לישון.
אני נרדמת.
נכתב במסגרת הסדנה הע"ז | 