יצאתי לחפש את השפיות שלי, זה מה שכתבתי על השלט בכניסה לחנות
שלי. לא הסברתי יותר מדי, כי ידעתי שאף אחד לא יבין. בחנות שלי
ביקרו רק אנשים שפויים, שגם ככה  אפילו את השלט הזה לא הבינו.
ארזתי לי תיק קטן לדרך, לא היה לי יותר מדי מה לקחת איתי, קצת
כסף, מצלמה ישנה ובלוק כתיבה ריק.
לא היה לי כיוון וגם לא ידעתי איפה השפיות שלי אבדה. לצערי היו
כל כך הרבה אפשרויות.
אולי אז בגיל חמש כשהושיבו אותי כמו זומבי מול הטלוויזיה. הרי
לבהות כל היום בתוכניות שרק מקוות לשטוף את מוחי הרך, חייב היה
לגרום לשפיות שלי לברוח.
אולי זה קרה יותר מאוחר, כשדחפו אותי להתפקד לתנועה הזאת שכולם
היו בה. הרי ללכת כעדר אחד ויחיד, חייב היה לגרום לשפיות שלי
לברוח.
אולי היא זלגה ממני אז כשלימדו אותי לירות. הרי לשנוא את כל מי
שהוא לא אנחנו, חייב היה לגרום לשפיות שלי לברוח.
מזועזע הבטתי בקורות חיי. עוד ועוד רגעים צצו בראשי, כשצחקנו,
כשהשפלנו, כשגזלנו, אפילו סתם כשנסינו לחיות, בכל אותם רגעים
השפיות שלי הייתה יכולה לברוח.
ומה אם בכל רגע היא זלגה לה באיטיות חלק פה, חלק שם?  איך אז
אני אצליח למצוא אותה?
נזקקתי נואשות לשפיות שלי, זה היה מין צורך קיומי שלא יכולתי
להסביר, ולמרות זאת הרגשתי בכל צעד איך אני מאבד עוד פיסה
ממנה.
השפיות נטשה אותי סופית, כשהבנתי שבאותם דרכים אני לבד,
כשהבנתי שמסביבי כולם שפויים.