השקת שירי החדש מרעידה את מחזוריותי.
גופי מתפצל בעקבות ההדפסות הרבות. וקולי מהדהד לתוך עננים
שחורים.
מתוך הסדקים מגיחים ניצוצות אור. המאירים את דמויות עברי.
צללים כחולים כהים, נטולי פנים ושם, רק אמרות הם מביאים.
ואני מרגיש כיצד תאי גופי נאחזים בהם, למען קיומם, למען קיומי.

ובכל זאת איני רוצה בם עוד. אחזקות שווא הם. כילד הנאחז
בשמיכתו.
אינני ילד עוד. לצערי. ובכדי לחרוש את האדמה עלי לצאת, החוצה.

ובכך, בקושי רב, להניח בצד את אמיתותיי. רק מעטים ישרדו. וגם
חלק מהם יהיו שרידים בתוך מוחי, כזיכרון.
החיים אינם רק יפים. אינם פשוטים, כפי שהיה נדמה כשהייתי בחדר
הצעצועים.
השקת שירי החדש מטלטלת את ספינתי בתוך ים שקט.
ואיני מלטף את עורי כפעם, כי נדמה ששערותיי גדלו להיות קוצים
מסורבלים.
זהו תפקידה של הרוח להיכנס אל ביניהם וללטפני. באותה הנשיפה
שבה היא מטלטלת את ספינתי הרעועה. המלוחה והיפה. כל כך יפה.
השערים הגדולים של ביתי הישן נעולים בפניי. הצמיחו שורשים
עמוקים ואיתנים. קורות העץ מתוחזקות מבפנים על ידי צמחים
מטפסים וירוקים. לועגות לרצון שלי לחזור. וליכולת שלי לעזוב.
ואני עומד כניצב מלח, פניי מביטות לשום מקום.
בקרוב הרוח תשוב ותפורר ניצב זה. אז אצטרף לשורת זיכרונות של
שיר אחר.
של מישהו אחר.