שיניתי מקום, התיישבתי בכסא ממול, על מנת שאוכל לראות את האגם
והמרחבים הירוקים משתרעים על דונמים רבים, ובסופם, אפשר לראות
מן צללית כזו של הרים.
שקט,יפה,ירוק, כחול, או שפשוט אפשר להשתמש בתיאור הרגיל "כמו
בסרטים". כשחם לי אני מזיע, כשקר לי הפטמות מזדקרות. עכשיו,
כשהרוח חולפת על פני, אני לא מזיע והפטמות לא מזדקרות.
כשראיתי סרט עצוב, ושמעתי ברקע מוזיקה שקטה, בכיתי. וכשסיימתי
לקרוא ספר מצחיק ושנון, חייכתי  והרגשתי כמו סטודנט שזה עתה
סיים ללמוד משפטים. כשהרמנו לחיים כל החברים, צעקתי גם
"לחיים". וכשהמטוס נחת, גם אני הסתכלתי מהחלון. כשסבתא שלי
נפטרה, לא בכיתי, לא הרשיתי לעצמי, "אסור לי לבכות" אמרתי. "כי
אני לא באמת עצוב,אני פשוט מושפע מכל העצב והבכי שמסביבי,
ומצטרף למקהלה", אבל בסוף בכיתי. אמא המשיכה לבכות, במשך כמה
חודשים הייתה בוכה בבקרים לפניי שהייתי הולך לבית הספר. ואני,
אמרתי לה שזה בסדר, וחיבקתי.
פעם ראיתי זוג מתנשק, זה היה על מזח, בים. היא הייתה כחולת
עיניים עם שיער בהיר. והוא, גבוה ואתלטי, עם חיוך שחשף שיניים
לבנות ומושלמות. הם עמדו מחובקים, ראיתי רק את הגב שלהם,
השערות התפרעו ברוח, והבחור חיבק את הבחורה חזק והיא, השעינה
את ראשה על חזהו והם צפו בים, ולא דיברו. הכל היה מושלם. ואז
נדלקו האורות, ויצאתי מהאולם.
אחרי שבוע, לקחתי את חברה שלי לאכול, ומשם טיילנו ברגל. היה
חשוך, ושמענו את הגלים מתנפצים על הסלעים. המשכנו ללכת, והגענו
לסוף המזח. היה לה קר, אז חיבקתי אותה, והסתכלנו לעבר הים, לא
דיברנו. השיער שלה התפרע מעט, מהרוח. כשחזרנו חזרה, חלף מולנו
זוג נוסף. הם הלכו לסוף המזח, ידיהם מחזיקות אחת בשנייה. צחקתי
קצת. בלב, "ממש כמו בסרט,אהה".
אני מסתכל רחוק, הכל ירוק, הרוח נושבת בפניי ואני שואל את עצמי
"מי היה בסרט הזה לפני".