אולי יום אחד,בשעת לילה מאוחרת, אתה תקבל רשות לעשות את שיחת
הטלפון היחידה שלך. ואולי, רק אולי, תבחר מכל האנשים להתקשר
אליי.
אני אשכב במיטה שלי, בחדר הישן, כי למרות כל החדרים הגדולים
בבית, רק ממנו יש לי זכרונות טובים, קירות שספגו הרבה בכי וגם
הרבה צחוק.
הפלאפון ישמיע צלצול מונוטוני של איזה להיט ישן מדי, מתקופה
הרבה יותר מאושרת. על הצג יופיע השם שלך, מהבהב, עם ציור של
לבבות בצדדים - תמיד הייתי יותר רומנטית ממה שיכולתי להודות;
אני אסתכל, ואראה ארז עם סמיילי קטן בצד, ויקח לי רגע להבין
שמשהו לא מציאותי קורה.
                                           

אולי יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, אני אענה לפלאפון - שלא
שידרגתי כבר חמש שנים, כי עוד שמורה בו הודעה שמזכירה לי שפעם
מישהו אהב אותי באמת. ואגיד לך את כל הדברים שלא נאמרו, ואתה
תחייך את החיוך שלך שאפשר לשמוע דרך הטלפון, ותגיד לי שהדברים
האלה לא חשובים כבר, אבל אני אהיה חייבת להגיד הכל, ואני לא
אהיה צינית, כי נשברתי כבר יותר מדי פעמים בשביל זה, ולא אגיד
"לא משנה", ולא אהסס לפני שהמילים יצאו לי מהפה.
אני אקום בבוקר עם חיוך על השפתיים, ואספר לעמית בהתרגשות
שהיום נסגר המעגל. היא תחייך אלי, למרות שהיא לא מאמינה לי
ותגיד שהיא נורא שמחה בשבילי; ואז יעבור ברחוב איזה חייל עם
הבושם שלך, ואני אפרוץ בבכי, שכבר ממזמן לא עוזר לי לפרוק
דברים, והיא שכבר רגילה להתמוטטויות האלה שלי, תלטף את השיער,
ותמחה את הדמעה, ותזמין אותי לכוס קפה באורנה ואלה.
אל תתפלא, כן, קפה. אני יודעת שזה נשמע מבהיל, אל תדאג, לא
התבגרתי, פשוט הפטל מתוק מדי - הקפה, כמו החיים שלי... מר
מטבעו, וגם אם מוסיפים סוכר, המרירות נשארת.

                                         

ואם יום אחד, תדפוק על הדלת הלבנה של חדרי, ותישכב לי עם הבטן
על הגב שלי,אני אסתובב ולא אבכה, כי אני לא אדע כמה זמן יש לי
לחדד את דמותך, ואני לא ארצה שהדמעות יטשטשו.
אתה תגיד שאתה מצטער שהלכת, ואני אהיה מוכנה לסלוח על הכל - על
ימים של בדידות, נהרות של בכי, על הילדים שלא יהיו לנו, על
שעות אינסופיות של עצב. רק בשביל דקה איתך, בשביל לראות איך
גדלת, ואם השפיעו עלייך השנים, בשביל להגיד שאני מצטערת על
השיחה האחרונה שלנו, שניתקתי בלי להגיד אפילו שלום, בשביל שאתה
תגיד שאתה סולח; ותיתן לי נשיקה קטנה, והשפתיים שלי ישרפו.
עברו חיים שלמים, והן עדיין מחכות לך.
ואז אני אלווה אותך חזרה אל מאחורי הגדר והברושים שהיו כל כך
קטנים ביום שנפרדתי ממך וכבר צמחו לגובה יתנפנפו ברוח, ואולי
בדרך אני אחבק את הגוף הרזה שלך מאחורה, ונלך קצת עקום אבל
ביחד, כמו פעם.
לפני שניפרד, אתה תגיד שהתורות שם למעלה, ארוכים, ושנגמרו לך
האסימונים, ואני אחייך ואגיד לך שניפגש עוד חמישים שנה, ואתה
תבקש ממני, לא לקרוא לבן שלי ושל רועי ארז, ואני אשאל מי זה
רועי, ואתה תחייך חיוך מסתורי, ותגיד לי שאני אגלה בזמן
הנכון.
ואז אתה תלך. ואני לא אשמע ממך יותר.
אבל לבן שלי ושל רועי יקראו עומר, כי אתה ביקשת, שלא נקרא לילד
חי, בשם של חייל מת.
אבל החיוך שלו ארז, החיוך שלו. יהיה בדיוק כמו שלך.