למרות שהן מילים כל-כך פשוטות, קשה לי לבוא ולהגיד לך אותן.
ההרגשה הזו שאני רואה אותך, הלב שלי דופק כל-כך חזק שזה מרגיש
כאילו הוא עוד שניה הולך להתפרץ החוצה מהחזה.
הרגליים שלי נחלשות ועוברת בי מין צמרמורת.
נעשה לי פתאום חם והפה שלי נשאר חסר-מילים.
אני יכולה להגיד שכשאני רואה אותך, אני... מאוהבת.
כל-כך בא לי לחבק אותך, לנשק אותך... להרגיש את הידיים שלך
מטיילות על גופי ואוחזות בי חזק כאילו אתה אף-פעם לא רוצה שאני
אעזוב. אני לא רוצה לעזוב... אני לא רוצה להשאר רחוקה ממך.
כשאתה מנשק אותי, אני מרגישה כל-כך מחוברת אליך.
שתי נשמות שכלואות בגוף אחד מחפשות את הקיום שלהן בעולם.
כשאתה מלטף אותי עוברת בי שוב אותה צמרמורת, מתפשטת בכל הגוף
ולא עוזבת.
כשאתה הולך ממני הלב שלי מתחיל להאט.
זה מרגיש כאילו הניחו לי משקולת על הלב.
נשאר בי טעם של עוד.
אני רוצה אותך, אני אוהבת אותך. אתה נעלם, אני שוב-פעם נזכרת
במבט שעיניך נושאות אליי בכל פעם שאני עוברת.
העיניים הירוקות האלה, הן מרגישות שקטות, כבויות. זה מרגיש
כאילו המנורה שבלב שלך נשרפה.
למה אתה אף-פעם לא מדבר, למה אתה לא צועק, למה אתה לא כועס?
למה יש תמיד את אותה הבעה על הפנים שלך, הבעה שאני לא מצליחה
לקרוא?
טוב לי לאהוב אותך, כואב לי לאהוב אותך.
מפחדת לעזוב, אך קשה להישאר.
השקט הזה רועש, עד שכבר קשה לי לשמוע.
אני מפחדת להישבר, אך חלק מהלב שלי כבר נשבר, התאדה.
אתה הולך דרכי כמו רוח, וגם אני כבר מרגישה חסרת-חיים.
אנחנו כמו שני זרים, בעולם פגוע.
אני רוצה לצעוק, אך הגרון יבש. אני רוצה לבכות, אני רוצה
להתייאש.
זה אתה שמשחק בחוטים שיכולים למשוך אותי למעלה. זה נראה כאילו
שנינו משחקים בהצגה שמסרבת להסתיים.
והפצע הוא עמוק, אבל לא יורד שום דם. ובהצגה הזו אין שום גיבור
שיבוא ויציל אותי.
ובשמיים אין שום כוכב שיאיר לי את הדרך.
ובדרך הזו אין שום עלייה, ואין שום ירידה.
הדרך ארוכה וישרה ללב שלך.
וזה מעייף, וזה כואב.
זה קרב שהלב שלי לא הולך לנצח.
ושפכתי דמעות, ונקרעתי בין שני עולמות.
מתי כולם ימחאו כפיים? כי אף-אחד אף-פעם לא יבין את הכאב.
מתי האור ידלק והדלת תפתח...
מתי כבר... מתי ירד המסך?