[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מי חיכה לו ביציאה מהעיר? ולמה חיכה? את כל זה לא ידע אלא שנים
אחר-כך כשימצא עצמו חוזר והפעם רכוב על סוסו השחור, שריונו
הכסוף מבהיק ופגיון נהדר המשבר את השמש בלהבו, חגור לו על
מותנו וכולו אומר: "כבדוני בני-האדם, כלום יש לכם ברירה?!".
וגם אז, בראי הימים שתכונה לו, לעולם לא לשקר ולקרוץ בעיני
המביטים בו את שכבר נאמר ונעשה, אולי היה מעדיף שלא לחזור.
כך רכב אל תוך העיר אותה עזב עשרים שנה לפני כן, או שמא היו
אלה עשר שנים. לא זכר. תלאות המסע שהחל בדמדומי אותו בוקר וטרם
הסתיים, הימים שהוסיפו להציג בין כל זריחה לשקיעה את כל צבעי
הקשת, מהאפור האוורירי של השחר ועד האדום ההמוני של הערב,
האוניות אליהן התגנב נחטף או בזז, והקרבות הרבים שעשהו מכר ואף
בן-פלוגתא למלאך המוות, אפילו בשמו הפרטי היה קורא לו: "דויד",
כל-כך הרבו להיפגש, כל אלה לא הותירו בלבו מקום רב לזיכרון.
ורק הצלקת שעברה בלבו ועדיין היו שרידיה מעטרים את חזהו, זכר
למכת הגרזן שהונף ונחת בשעה שמיהר לאותה פגישה - נותרה. היא
והנקמה אותה גלגל על לשונו והמיס אל חיכו ויכול היה לחוש בטעמה
שהיה מריר ועם זאת רענן בכל יום מחדש, בשנים הרבות בהן חיכה
לבואה.
האנשים מצומצמי-העיניים שהיו שרועים בשערה של העיר, די היה
במראה סוסו השחור והאביר בכדי להביאם למחשבות אודות שקיק הכסף
התלוי מחגורתו, פינו לו דרך בעודם משתחווים ואף חסרי הבושה
שביניהם הושיטו לו ידם בהיחבא שמא כבר נתונה נפשו של האדון
להשליך פרוטה או שתיים.
הוא לא מיהר, לאחר שעבר את שער העיר, מפזר אבק דהרתו על הידיים
המושטות, עצר את סוסו בצקצוק שפתיים נעלם ורמז בקסדתו לאישה
ענייה שהביטה בו בחשש. "תקרב הלום הגברת", אמר לה בשפה המקומית
שהיגוייה היה לפתע זר בפיו וטעמה כשל מאכל מקולקל.
האישה, עינה האחת מכוסה תבלול סגול, לבושה קרעים בגון האדמה
ושתי שיניים רקובות נתלות מקדמת פיה, ניגשה אליו בחשש, כמו
הייתה כלב מזונב. "רוצה כסף?", כמעט והתפתה להשפילה כבר כאן
ועכשיו, כמו היה חוזר לנקום בעיר כולה על בתיה ורחובותיה
ושווקיה ובאילו המאכלסים אותם, אולם עצר בעצמו ותחב ידו
לשקיק.
"איפה גר האיש העשיר בעיר?", שאל אותה בעוד הוא משליך את מטבע
הזהב אל האדמה בקרבתה, "באיזה כיוון?". וכבר הדהיר את סוסו
שהותיר עננה של אפר לכיוונה, כשהניחה את המטבע המאובק בפיה
וחייכה כשגילתה בו את תכונת המתכת.
הוא המשיך ועצר למראה נערה צעירה שפסעה על השביל בו עבר. בחשש
ועם זאת במעט יוהרה, הקשיתה אליו הנערה את עיניה ומייד חדלה
והביטה לכיוון הליכתה, בעוד הוא נותר מאובן.
עיניה שכמו שלחו אל ראשו שני חצים, שרעלם הוא הזיכרון, כחולות
כמו השמיים כשהם מפויסים והגוון התכלכל קונה לו בהם מקום, גרמו
לו לעצור. עיניים אחרות ראה, דומות, והוא נזכר שכאשר נמלט, לקח
אותו לביתו אחד הציידים הגרים בהרי השנהב.
בעודו ילד הזהירו אותו המבוגרים מלהיקלע אל אותם הרים. "תחילה
יחתכו את איברך בסכין-גסה מאבן-צור", הבטיחה לו אמו, "ולא די
יהיה להם בכך; כי אז ישתו את דמך ובייסורים להם קד השטן קידה -
יהרגו אותך", אמרה.
והוא, בעיני רוחו מתחילה לקרום עור וגידים מפלצת מרושעת, לילה
אחד ומחציתו של יום גרר עצמו, חזו שותת דם וליבו מחשב להתפקע,
עד שנפל, כוחותיו אופסים, בפתחה של הבקתה למרגלות ההרים.
ושם טיפל בו האיש, חבש את פצעיו ובמלים רכות אותן לא הבין,
בחכמתו הרקוחה ממהירותו של הנמר וסבלנותו של הדוב, גם בנפשו
טיפל ובלבו. והוא אסיר תודה רצה להישאר וללמוד את דרכם של אנשי
ההר. ואכן כך עשה מספר שנים עד שיום אחד, כשחזר ממלאכת הצייד -
שפני סלע חמקניים, ארנבות טועות, ובעלי-כנף מזדמנים - חיכה לו
מושיעו בפתח הבקתה ולפניו על האדמה מונחים כד ובו מספר
מפרחי-הצוף, שמתיקותם נעימה ורפה אך נעלמת בקלות; וגזעו של עץ
קשיש שחוטים שחורים ערוכים בו בטבעות השנים ופגיון, יפה היה
הפגיון, ניצבו מגולף בצורת גולגולת, ששתי עיניה יהלומים ולהבו,
כנף של פרפר ניתן לחתוך בדיוק רב בעזרתו.
והוא תמה והביט ברגליו עוטי המוקסינים של האיש ובגופו שעור דוב
חום מונח עליו ובפניו שהיו חתומים וכבדים ואת שרצה להגיד לו
מושיעו - לא הבין; אלא שנים מאוחר יותר, כשירגיש את טעמה של
הנקמה, יספור את השנים שעברו ויביט עמוק אל תוך עיני היהלומים
התכולות שבניצב הפגיון, אז יבין וכל-כך מאוחר.
בבוקר הלך משם, לא מיד אל העיר אלא קודם דרך הים ושם, בערבות
המים האדירות נגלו לפניו סודותיו של האדם וגיחוכו של הבורא.
ספינות המלחמה הענקיות ששלוש מאות אומללים שחורים מסיעים את
ימיהם ולילותיהם בחרישת הים, ידיהם כבולות בשלשלאות ברזל
חלודות למשוטי העץ הענקיים והכבדים.
את הקצב מכתיב הזקן בינם, בנקישות התוף אותן הכירו היטב
הלוויתנים, ממריצם בידיו העולות ויורדות על העור המתוח ואז
שבות ושוקטות בקצב עמום ואחיד. ובשעה שהספינה נוטה לשקוע, בנס
ניצל מן המקרה, מנסרים החותרים את ידיהם בניסיון-שווא להימלט
ושוקעים לבסוף לאובדן הים.
גם באוצרות חזו עיניו, גדולים יותר מכל שהאמין. פנינים נפלאות,
סגולות ואדומות וגודלן כביצת-היען, אותם שלו הודים
פקועי-אוזניים שהיו חודרים ללא-חשש לפרטיות הים וגם יהלומים
שהיו בוהקים כמסנוורי-ירח ומשובצים בתכשיטי-זהב מופלאים
ממעשי-המרכבה של אומני-הדרום, ובשמים נהדרים כל-כך שאת יופיים
של הרים שחורים בשלג צייר לו אפו ואשר משכו בריחם עננים
צבעוניים של דגים, שהשתרכו אחרי הספינה והתגעשו
במימי-האוקיינוס הירוקים, כשהם יוצרים פסיפס אותו סידר אומן
חלומי. את כל אלה ראה ועדיין לא היה מוכן.
ובפגיונו למד להשתמש כנגד גרונם הצרוד של שודדי-המזרח, שהיו
מקפיאים בצרחותיהם את יושבי הספינה ואז עטים עליהם כחבורת
זאבים צמאי-דם ומשספים את הגרונות בפגיונות הסהר שלהם; וכנגד
הכושים הענקיים ששכנו באיי-הדרום והיו לעיתים משפדים
בחניתותיהם הארוכות גם שלושה לוחמים בהטלה אחת; וגם למד לסחור
ולרמות די, בשביל לצבור לו הון-קטן ומהלך קנה לו אצל הנשים
שבחוף, "השחום", כינו אותו בחיבה.
עד שלבסוף נוצקה קומתו ונצרד קולו, יכול היה לערות אל גרונו
ללא-מאמץ חבית בינונית של רום, לצוד בפגיונו שחף דוהה גם בגובה
של עשרים רגל ולומר עשרות קללות ובמגוון שפות ואז היה מוכן,
יותר מאי-פעם, לצאת ולמצוא את האיש שממונו , רוע ליבו, או
שניהם גם יחד, הניפו את הגרזן.
על תלאות מסעו חזרה לא נודע הרבה. עוברי אורח סיפרו, שראו איש,
ששריונו כה כסוף, עד שבלילות חשוכים היית מוכן להישבע שירח
נוסף משוטט בעולם והפעם על-פני האדמה ושפניו אל העיר.
נשים ששכב עמן בפונדקים שבצדי-הדרכים, שילחו אותו בנשיקה
והוסיפו להביט שעה ארוכה לכיוון הרוכב ההולך ונעלם ועיניהן
מצטעפות; ורוכלים, אלה שחיי סוסיהם חשובים להם יותר מחיי
כל-אדם ושאבקה המרפאת כל-חולי מצויה באמתחתם, רקחו במיוחד
למענו את הטובה שבתרופות.
וכך הגיע, וניצב מול הטירה, זאת שהייתה מכונה בפיהם של אנשי
העיר "הסקורפידון" - הגהינום שעל פני האדמה. חזותה קודרת,
קופים מכונפים מעטרים את טיטורת-גגה ושני נמרים רעבים קשורים
משני-צדי דלת העץ הגסה שבפתחה. פעם ופעמיים נקש ומשלא נענה החל
חובט במרכזה של הדלת את כתפו החסונה.
צעקה נשמעה מתוך חללה של הטירה. מפחידה ועם זאת קשה הייתה עליו
ההחלטה אם גבר הוא הצועק או אישה. את פגיונו שלף, ואז שוב
נשמעה הצעקה והפעם קרוב אל המקום בו עמד ויכול היה לזהות, אם
כי בקושי רב, כי זוהי אישה הצועקת לו בשפה אותה לא ידע. ומיד
לאחר שנדמו ההדים המתגלגלים מן הקירות הגדולים נפתחה הדלת כדי
חריץ צר וראש קירח ניבט אליו.
בתחילה התקשה לזהותה, עורה נקמט, בטנה תפחה ועיני המלאך
הכחולות שלה, אלה שבשבילן היה נותן את חייו בעולם הזה ואת אלו
בעולם הבא, רק הן נותרו צלולות ויפות, ג'ולות נהדרות שהובאו
היישר ממשחק הבורות של האלים.
והוא קרא לה, "זאת את". "אני", ענתה לו. שפתה משובשת ומתחת
בית-שחיה מציצים שני ילדים, שיער ראשם שחור והם מביטים בו
בסקרנות. "מי אימא?", נדנד הצעיר בינם את ידה הנשענת על הדלת
והיא מתעלמת אמרה לו, "בוא", והבריחה בבריח הברזל את הדלת
הכבדה מאחריו.
לאחר שהכתה בפניו של הקטן מבין הילדים, שרק אז נענה ופנה אל
חדר אחר בטירה, כולה אפלה ומכוסה אבק, שריחו כריחם של כל
הדברים שאינם חיים, רק אז בפעם הראשונה כשהם לבדם, הרימה ראשה
והביטה בו בעיניה שסיפרו לו את שכבר ידע וסרב.
לא בעצב כי אם במין תוגה שהייתה נסוכה עליה, פרושה ושקטה,
סיפרו לו עיניה על אדג'ו, שרצה בה ושם את ממונו בידיהם של
רוצחים שכירים - שיהרגוהו, ועל כך שבליבה הוא חוזר אליה מן
המתים, אף-על-פי שבתחילה סירבה להאמין לדברי הרוצחים.
ועל החיים שחיה עם אדג'יו בטירה ועל הבדידות אז ועכשיו כשאיש
אינו מראה לה את פניו, מפחד קללתה. וגם לבסוף על אותו לילה בו
לא פחדה, סבלה היה בה כנער גועש שאין עוד לכולאו והיא הרעילה
את כוסו.
לא בבת-אחת הכתה בו התדהמה. בתחילה מאן להאמין ואז כשהוא חש
בהתנדפות מתיקותו של פרח-הצוף מפיו ובעולם הכבד-משאת של השנים
החקוקות בגזעו של העץ, הניף את פגיונו אל מול פניו, הביט
כמהופנט אל תוך עיני היהלום התכולות שבניצב והבין בעוד הלהב
החד מפלח את לבו, את שניסה להגיד לו איש ההר ולא שמע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"קח מקל
קח תרמיל
בוא איתי אל
הגליל"



מקל ותרמיל-
רק 9.90
אפשר להוסיף
1.90 ולהגדיל
לארוחה.

כבשל'ה בעוד
ניסיון נואש
לסיים את החודש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/08 13:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נחשון ג'יאנו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה