באדמות הערבה סביב לכפר, בלילה, הייתה זו ממלכתם של הזאבים.
הקור המקפיא של החורף לא צבט בפרווה העבה והאפורה; חבורות היו
מתגודדים ומחכים. אם טעתה ארנבת עיוורת מפחד, היה החזק שבהם
פוער לסתות ענקיות ובנגיסה אחת מטיל אותה דוממת על האדמה.
מדי פעם הרהיבו הזאבים עוז וחצו את גבול הבקתות; אז הסתובבו
חשופי-שיניים ומזילי-ריר, מציצים מבעד לקירות החימר הדקים.
מנהג היה בשבט: תינוק שהחל מזחיל עצמו על רצפת האפר המלוכלכת,
זכה מיד ל'נשיקת הזאב'.
באשמורת האחרונה, כשהיו הזאבים מטורפים מרוב רעב ותעוזתם השיגה
אפילו את פחדם מפני האש, אז לקחה האם את הילד הזחלן על ידיה,
הצמידה ראשו לדלת הקש של הבקתה, ודאגה שלמרות צריחותיו המרות
יראה מקרוב את החודים הלבנים, את העיניים האדומות ויריח את
הריר הלבן, המטורף והמורעב.
בבוקר, מיד אחרי שנדלקה השמש באדמות הרחוקות והתחילה לבעור
בכתום שהפך לפז, נעלמו הזאבים. אולם, גם ביום לא האירה פנים
אדמת הערבה הקשה; שני סוסים רעננים כשעל גבם רוכב אחד בלבד,
שימשו להביא את המים המעטים בשמש הצורבת, מן המעיין המרוחק;
זבובי הרורג הארסיים הנדבקים לפיהם ועיניהם של התינוקות -
נושאים אתם מחלות מאדמות רחוקות;
והצייד, עדרי התאו שכבשו את הערבה במחזה מעלה אבק, מותירים
מאחריהם את הנכשלים שניצודו, גם הוא נעלם מן העין, מותיר לבני
האדם את בשר עכברי הצוקדה, שטעמו נורא כטעם ביצת החוגלר.
עשרה גברים, חמש נשים ושלוש-עשר ילדים היו כל שנשאר משבט עקרב
הזהב הלבן, שבימים רחוקים, רחוקים יותר משזכרה ג'ימה הזקנה,
היה הגדול שבשבטי הערבה.
"חמש מאות לוחמים", מלמלה לילה אחד כשעשן המקטרת מתאבך ופניה
נוצצים, "רכובים על סוסים מהירים יותר מרוח המערב הקרה,
ובידיהם חניתות שהבהיקו כרסיסי שמש", גלגלה עיניה אל השמיים
הקודרים ושאפה שוב מן המקטרת, "שליחיו של המוות עצמו הם נראו
בדהרתם, אימת הערבה כולה, לוחמי העקרב הלבן".
האנחה שנפלטה מקרב היושבים אצל המדורה הגיעה לאוזניה של הזקנה
גם דרך מסך העשן המשכר והיא ננערה ונדרכה כחץ, "לפני שבאה
המחלה", הוסיפה בשפתיים לוחשות גחלים, "עד שבאה המחלה".
"בתחילה ניסו להילחם בה", סיפרה. "כשם שהלכתם אחרי לשדה-הקרב",
אמר להם ג'וידו, הנועז שבגברים וראשון הלוחמים, "כשם שנעצתם את
החניתות המושחזות בגופו של האויב והשקתם את הארץ הצמאה של
הערבה בדמו, כך ננצח גם במלחמה הזאת".
הלוחמים, פניהם מצובעים באדום וכחול מאיימים וכלי נשקם בידם,
דממו. כולם זכרו את הקורבן הראשון שלקחה המחלה המסתורית.
כשיצאה הלבנה החל מחריש את הכפר בזעקות אשר הפחידו אפילו את
הזאבים.
הזקנים המרפאים הוזעקו אליו, רקחו סביבו עשבים ותרופות, ערבבו
את אדמת הערבה האפורה במימיו של נהר הגוראם הקדוש, וכל זאת
ללא-הועיל. כשניצב הירח במרכז הרקיע, היה מוטל הקורבן, מעוות
ולבן כולו, ריר נוזל מאפו ופיו, ונשמתו עושה את צעדיה הראשונים
באדמות הצייד הנצחיות.
מאז לא חדלה המחלה להכות. בכל לילה פיזרו הזקנים את אפר הערבה
מעל גופו של לוחם נוסף. ערים ודרוכים חיכו הנותרים למוות הנורא
וכשבא, נשארה החנית המחודדת ללא שימוש, בידיו של הלוחם
המעוות.
"נלך להר-הדממה", המשיך ג'וידו דבריו, "נעבור את ביצות-המוות
ואת היערות בהם גר זבוב השינה הנצחית; נתגנב לאדמותיהם של
ההורים, הנוהגים לשתות את דם קורבנותיהם לרוויה; ושם, בין
הסלעים החומים של הר-הדממה, נבקש את התרופה".
"הנועזים שבכם יצטרפו אלי, מוגי הלב יוכלו להישאר ולחכות
בסבלנות לתורם, אצל המוות הנורא". רחש עבר בין הלוחמים וקול
צעיר נשמע מבין השורות האחוריות: "ואיך נדע כי התשובה שם?".
"לא נדע", ענה ג'וידו בכעס, "אבל אם יש בשר-ודם היודע את
התשובה, יהיה זה צ'יטיאן, שרק לו מרשים האלים לגור בהר-הדממה.
עדיף יהיה הניסיון מההמתנה, כמו נשים, לכוכב המוות הבא בלילה
והורג בנו ללא קרב".
ג'ימה הזקנה נשתתקה, סקרה את עיני היושבים סביב למדורה, רמזה
לאחד מהם שיוסיף עוד מענפי הלאולר היבשים לאש, והמשיכה בסיפור
כשהמקטרת מעלה עשן בידה.
ארבע מאות וחמישים לוחמים לקח אתו ג'וידו למסע ושלוש מאות
סוסים ובשר תאו לרוב ופרוות. רק את החולים השאיר ואתם את הנשים
והילדים, בהם לא פגעה המחלה. "כשנמצא את התרופה אצל צ'יטאין
הקדוש בהר הדממה", אמר לבתו האהובה והיפה סורה, "רק אז נעיז
ונראה את פנינו, שפעם היו גאים, באדמת הערבה".
את הכפר העשיר השאירו מאחריהם, אמרה ג'ימה כשהיא מסתכלת אל תוך
האש, רואה את המראה, ובשער הכפר, פטמה מקטרתה ושבה וינקה
מתוכה, דממה לרגע, פסלו של עקרב הזהב הלבן, עקרב הזהב הלבן.
אכן הכיר ג'וידו את לשונו כשדיבר על קשיי המסע, המשיכה ג'ימה.
רק עשרים לוחמים נשארו עמו, כשהחל לטפס אל הר הדממה; את
גופותיהם של האחרים כרסמו נמלי האש האדומות; שספו את גרונם
בשיניהם החדות, ההורים צמאי-הדם; והותירו מעוותים על אדמת
היערות הגדולים, זבובי השינה הקטלניים.
עשרים לוחמים, חולים עייפים ופצועים, החלו לטפס אל הר-הדממה,
שאין חיים בו, ובראשם ג'וידו. המראה היה קשה. מורדותיו של ההר
מכוסים היו גולגלות ועצמות לבנות ורוח קרה ומאובקת שטפה את
האוויר.
ג'וידו ידע שהגיעו למקום בו המוות מולך ועדיין המשיך וצעד בראש
אנשיו. שמש אחת וירח אחד טיפסו וכשפגו רגליהם מתשישות וקור
ורעב, גילו את פתחה של המערה בה גר צ'יטאין הקדוש.
"לוחמי העקרב הלבן", אמר להם צ'יטיאן לאחר שכרעו והשתחוו
לפניו, "צרה גדולה נפלה על ראשכם אם עשיתם את הדרך עד לכאן,
להר הדממה". "מחלה איומה", ענה לו ג'וידו שקם והזדקף, "מחלה
איומה, הקדוש, מאיימת למחוק מעל פני אדמת הערבה את הגדול
שבשבטיה. כוכב של מוות הבא בלילה ולוקח את הלוחמים ללא קרב
ומותיר את פניהם בעפר".
"והפסל", שאל במפתיע צ'אטאין, "פסל עקרב הזהב הלבן שקבלתם מן
האלים, האם הוא שלם? האם מישהו חמד לו מתשורתם הקדושה של
האלים?". ג'וידו הסב מבטו אל אנשיו והשיב פניו, "שלם ועומד על
מקומו בשער הכפר, הו הקדוש, ללא פגע".
"שוב אל אדמתך לוחם עקרב לבן", אמר לו צ'יטאין, "לך אל כפרך
ובדוק את העקרב. בדוק את עוקצו המסוגל להמית ברדלס בארסו, כי
דברים רעים דוברת אלי אש-המראות שבמערתי, מילים של חמדנות,
חמדנות שמוות שכרה".
בהשפעת הקור, עשן המקטרת המשכר ויללות הזאבים מקפיאות הדם,
שנשמעו מבעד ללילה, החלה ג'ימה הזקנה לרעוד. שלושה ירחים מלאים
נמשך מסעם של הלוחמים חזרה, אמרה. נבוכים ומפוחדים גמעו את
המרחק שעלה להם בקורבנות כה רבים ושבו אל המחנה.
וג'וידו, עוד בטרם טעם מבשר התאו שהוכן לשבים, עוד לפני שחיבק
את בתו היקרה לו מכל, סורה, טיפס ועלה אל פסלו של עקרב הזהב
הלבן, הקבוע בשער הכפר, ובדק את העוקץ הנורא.
ואכן צדק צ'אטאין הקדוש. עוקץ הזהב הלבן הארסי המחודד - היה
חסר. "רע המעשה שנעשה", אמר ג'וידו לבני השבט שהתכנסו לשמוע את
דבריו סביב למדורה הגדולה, "רע ואיום. יקרב אלי האיש מביניכם
שחמד לו את עוקץ הזהב הלבן, שהמיט את האסון על השבט".
דממה נפלה על היושבים, דממה שהופרעה רק על ידי התפצחות עצי
הלאולר באש הגדולה. הערבה כולה שתקה מחכה לתשובה. ואז בפנים
רטובות מצחוק על שובו של אביה, ומבכי על מר-גורלה והמעשה
שעשתה, קמה מבין היושבים, סורה היפה, בתו היחידה של ג'וידו.
"בי האשמה אבי", אמרה לו בעיניים מושפלות. מלמול של תדהמה נשמע
מבין היושבים ליד המדורה וג'וידו, בפנים חתומות, קרא אליו את
בתו. התדהמה גברה כאשר הושיט את ידיו וחיבק אותה אל ליבו, לאחר
מכן הרחיקה ממנו, הניף את גרזן המלחמה שלו ובמכה אחת רוצץ את
גולגולתה.
סורה נשמטה לקרקע לקול קריאת התדהמה האחרונה שנשמעה מאצל
המדורה. "כעת תצטרכו לחפש לכם מנהיג חדש", אמר לבני-השבט
ההמומים, "ואני אלך לחפש את מותי במרחבי הערבה הדוממים. רק שם
אוכל לחיות עם גחלה המלוהט של הבושה".
ובלילות בהם שולחת הלבנה את כל אורה, סיימה ג'ימה את הסיפור,
ורוח המזרח הרעה זוחלת בין אבני אדמת הערבה, אז משמיע ג'וידו
את קולו הנורא הבוכה על בתו היפה סורה ועל שבט העקרב הלבן שאבד
ועל הכעס והעלבון שהוא רואה בעיני הכוכבים של האלים - מעליו.