לא רגילה ולא כמו פעם.
האומץ נעלם הפחד חזר.
כבר שנה עברה מאז,וזה קשה זה כלכך קשה.
כמה שלא אנסה זה פשוט לא חוזר.
הזמן שינה אותי,והסביבה הקרובה לא מקבלת את השינוי.
הרגליים רועדות היידים מזיעות והלב... הוא דופק כל כך מהר שאני
יכולה לשמוע כל פעימה.
אני מתגעגת לאומץ שלי,לאן נעלמת?!
הם אומרים שעם הזמן הכל עובר...
אני מנסה לשחזר את זה וזה פשוט לא הולך.
שואלים שאלות כמו:"למה?" ואין לי תשובה אליהם כי בעצמי לא
מוצאת אותה, את התשובה המיוחלת לשאלת השאלות:"מתי?"
מתי זה יחזור?
מתי ארגיש את?
מתי אבין את הכל?
מתי תבינו שאני לא יכולה ולא שולטת בזה ושזה,פעם ראשונה בחיים
שלי,לא ביידים שלי.
כלכך התגעגעתי לזה, לחלק הזה בחיים שלי שפשוט מילא אותי וכשהוא
נעלם רק חיכיתי שהוא יחזור..ועכשיו שהוא חזר זה לא אותו
דבר...
הלוואי שהגלגל היה חוזר לאחור והייתי מניחה את האגו שלי בצד
ונותנת לעצמי פשוט להמשיך עם הזרם.
אבל אני פשוט לא כזאת וכמה שאני אנסה להיכנס לזרם משהו עוצר
בעדי מחזיק אותי בחוץ ופשוט אומר לי:"את לא כמו כולם,את לא
ממשיכה עם הזרם את שונה מהם..."
הזרם הזה לא מקבל אותי ואני לא מקבלת אותו.
אולי יום אחד אני אצליח להשתלב אבל עד אז, כל מה שנותר לעשות
זה להיתפלל...