גופי חזק כמו שיש, שסדקים מתפתלים בו
והוא קשה כל כך, אטום כמו חומר
אין בו רוח ולא מרחב, ואני אומרת כך:
יש רגעים, ענוגים, בהם אני צוחקת
ושיערי המתקשה נזרק גם הוא לאחור
עיני הזכוכית מתרככות, מתעגלות לבדולח. כן.

אני שוחה בין אגמים, משפחות בגדותיהם
על חופים, רצים ילדים
אך כמו חיית מים אני, בתולת ים. שוחה רק סביבם
צופה מן העומק, בחיים ששם
עוברת אורח. בידור קל
ואז עוזבת. שוחה בשקט
בלי להתיז מים, בלי להרטיב איש
לאי אחר
שיערי צף במים ואני צפה מעליו