המוזה שלי ביישנית. היא יוצאת מבקרת אותי רק כשאני בודד וגם אז
זה לא תענוג גדול, כי מצפים ממוזה ליותר. לפחות שיהיה נעים
להסתכל עליה, אבל האישה הארבעים פלוס שיושבת לי בסלון ומפוררת
עוגיה לתוך קיפולי הבטן הרופסת שלה בוודאי לא יכולה להיות
התגלמות מיתולוגית. אבל היא כן, היא אומרת תוך דפדוף בין ערוצי
הטלוויזיה בלי להסתכל אלי. וגם שלא תסתכל, כי מה זה כבר משנה.
כמה ביקורת יש להן המוזות על כל דבר! השחקן הזה לא יודע להביע
את הכאב שלו, הבמאי הזה סתם עושה אפקטים.

איזה שיעמום חם ודביק.

אני לא שונה מאף אחד, ומגיע תורי כפי שתוכנן.
"אז מה", היא אומרת בלי להוריד עיניה מהמסך, "הוא רוצה לכתוב
על בדידות?"  אני כמעט ומזהה טון של לגלוג, אבל לא באמת אכפת
לי. אפשר לחשוב.
אני מתרכז לרגע, מביט על כפות רגליה הבשרניות שמונחות על שולחן
הקפה שקיבלתי במתנה. נקניקיות.
אך גם כאן משחקי המילים לא יצילו אותי, והרי איך יוכלו? מוזה,
אחרי הכל.
אני מביט לה ישר בעיניים המתחבאות בתוך המסך, ואומר לה שלא.
אני בכלל לא רוצה לכתוב. אני גם לא רוצה לראות אותה יותר. אני
רוצה להיות לבד, אני אומר לה.
היא שומעת את מה שאני אומר, אני משוכנע, למרות שהעוגיה כמעט
ונעלמה לתוך ועל בטנה. אבל היא מגיבה כאילו לא דיברתי. כאילו
שלא שמעתי אותה וכאילו שאני לא שם.
"כל אחד עכשיו כותב על בדידות," היא אומרת בזלזול. "מרגיש קצת
לבד קצת עצוב וישר מחליט שיהיה סופר."
היא מסתכלת אליי ברצינות, מחכחת ידיים ככה שהפירורים יפלו על
השטיח שהביאו לי מחו"ל - וחוזרת למסך. שום התרחשות מיוחדת.
"אלוהים כמה שכבר נשבר לי שאנשים כותבים את אותו הדבר," היא
ממשיכה. "הקולומביאני הזקן הזה לא הספיק לאנושות?"
הלוואי והוא היה פה במקומה עכשיו. הלוואי והיה פה במקומי.
אני מושך באף בהבנה, אבל בעיקר בגלל הצינון.
"עזבי אותי," אני אומר לה באדישותי האופיינית. "אני רק רוצה
שיאהבו אותי. זה כל כך הרבה לבקש?"

עוד עוגיה בין שתי אצבעותיה השמנות עושה דרכה כדרך כל עוגיה.
ואם זה המצב אז אולי גם אני בעצם איזה התגלמות מיתולוגית.