אותו השיר מושמע לפחות חמש פעמים עד שאני נרגעת.
חייבת כאילו לוודא שהוא אכן קיים,
להרגיש כל עצב שהשיר מעורר,
לוודא שהוא אכן קיים.

אני קוראת לעצמי רעה, נולדתי ככה,
אני אומרת.
הם צוחקים -
ככה נולדת?
אל תהיי מגוחכת.

אבל אני רוצחת, והם לא רואים את הרציחות הקטנות הללו, מתעטפות
כל כך יפה בעצב שלי.

לא מגיע לי, אני אומרת.
כולי אינקובטור של שלמות מגורדת טיפין טיפין, עד רגע פרץ.

אני לפתע משקיעה כל כך בציפורני, כאילו הן סמל לנשיות שלי,
ובנעלי, כאילו היו סמל לרגליי.

מתרחקת מכולם שרק בבקשה לא ידעו, יגעו.
יגלו אותי.

אני קיימת משמע אני שוללת, וזהו קיומי.
זה כמו מין ספורט חביב, לתת ציונים, לפלוט גזים רעילים
מופקרים.

אתן הכל בכדי למצוא עצמי שוב.

תמיד שנאתי את הביטוי הזה.