אני מוצאת את עצמי עומדת במסדר ב3- לפנות בוקר בצבא על מדים,
בשיא הקור שחודר לעצמות. וכל שריר בגוף שלי מסרב לזוז ולהקשיב
לרצונות המוח. אני עומדת קפואה. בוהה באבנים ודמעות ממלאות את
עיניי.
אני לוקחת נשימה עמוקה. מנסה להסדיר את הדופק ולחזור לרוגע
ולשקט הזה שמסביבי. אבל עדיין הכל כל כך רועש.
המפקדת צועקת עלי להרים את הראש.
לפתע הבעת פניה השתנתה כשהיא ראתה את פני האדומות. חנק ודמעות
שמתות להתפרץ החוצה.
אני עוצרת את עצמי כל כך חזק. אסור לי להישבר. לא פה. לא
עכשיו. אסור לי להיכנע לכאב הזה שאוכל אותי מבפנים.

"נזכרת בידיד שלך שוב?" המפקדת שאלה אותי אח"כ בשקט בצד
הנהנתי בראשי, בעודי לא מסוגלת להוציא הגה מן הפה.
נחנקתי. הרגשתי גל ענק של דמעות שוטף את לחיי בניגוד לרצוני.

"עדי, כבר עברו חודשיים. אני יודעת שלא קל לאבד אדם שאוהבים,
אבל את לא מתמודדת עם זה טוב".

"הקשב המפקדת, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה".
המשכתי לבכות מולה, מסרבת להיתקל בעיניה הדואגות.
למרות הקשיחות שלה, היא הייתה כמו אימא בשבילי.

"את יודעת כבר מה המלצתי על הנושא", היא חזרה ואמרה
"אני לא רוצה קב"ן", אני מזיזה את ראשי ימינה ושמאלה במהירות.

והן יוצאות. הדמעות רק ממשיכות לצאת.

"אני מצטערת", היא אמרה לפתע, "לא התכוונתי לגרום לך לבכות
ככה", היא הוסיפה.

"לא המפקדת. זאת לא את. באמת. תודה".
קמתי והלכתי מן השיחה מבלי שהיא תתן לי את הרשות ללכת. הלכתי
לשירותים וננעלתי בתא במשך 20 דקות עד שנרגעתי ויכולתי לצאת.

כשחזרתי הביתה לקחתי את האוטו ונסעתי לבקר אותו
כבר הניחו מצבה על הקבר.
שמו היה רשום לתפארת על האבן. חקוק לנצח.

ולמטה, בשורה קטנה, ציטוט משיר
"סערה הייתה, הנה חלפה לה
ופניך שוב רוגעות כפני הים".

נשברתי.
אני עדין נשברת.