אני שקופה.
אתם נטמעים בי אחד אחד אחד
ויוצרים את הפזל הזה שהנני.

אני חולמת אתכם
ואתם קמים איתי
קמים אותי.
אתם לא נותנים לי לשחרר
ואני לא נותנת לכם ללכת,
כמו כל מערכת יחסים בריאה
כמו כל משחקי השח ששיחקנו
מט.

כל הבניינים שבעולם,
לא יכילו את גודל הכאב
שטובע בשקיעות של אופק עירוני.
כולנו כותבים סיפור לפעמים,
על עצמנו.
אני,
כותבת עליכם
ואתם,
אין לכם תאריך ייצור
אין לכם פג תוקף
אין לכם סוף.

לכריות שלי אין ריח של כלום.
אני לא מצליחה לנשום עמוק
כדי לזכור אם אי פעם
דבק בהן ריח שסירב לשחרר.
כמו ריח של גשם ראשון
או תירס חם
או תפוזים.
תשחררו אותי.
די.

אני מנגבת לחי לחה
מורחת על גב התמונה הטרייה
ומצמידה בעדינות עמוק בתוך הבטן
בקולאז' הבלתי מנוצח שלכם.
לפעמים אני רק כוס קוקטייל חזק מדי
ואתם רק כוס בירה מהולה בעשן
והטשטוש...
הוא הנחמה הכי גדולה של שנינו.



30.11.07