New Stage - Go To Main Page


עזבתי. לקחתי את התחת העייף שלי ועפתי משם, והחלפתי בגדים בחמש
וחצי בבוקר בשירותים ציבוריים על החוף כמו איזה סוטה. לא עשיתי
את זה שם כי אז היא הייתה מגלה ששיקרתי לה כל הערב, ואני מעדיף
שתגלה את זה כשאני כבר במקום שהיא לא תעז לחפש אותי בו, בבסיס
אי שם בגדה. כן, מה יותר מפחיד אותי, האכזבה או הזעם או מה
שהיא לא תרגיש אם היא תראה אותי במדים, או המפקד שלי או
המ.צ.ים אם נניח, הייתי נשאר. אולי הייתי צריך להתחיל את
הבריחה שלי ככה. במקום לספר לה שאני מתנדב הולנדי בארגון
פציפיסטי או מה שזה לא יהיה שאמרתי לה הייתי אומר לה, "זאת
ההזדמנות שלך לעזור לחייל קרבי לברוח מהסיוט הזה. זאת לא
אשמתי, אני לא ידעתי. תעזרי לי לצאת מזה, אני לא רוצה לעשות את
הדברים האלה יותר". תיכוניסטית טיפשה.

ההופעה הייתה מדהימה. קהל של איזה 50 אנשים במועדון בדרום ת"א,
שיש לי חשד שמשמש רוב השבוע כדירה פרטית. אפילו לא הייתה שם
במה, והלהקה נראתה בדיוק כמו הקהל. לפני שהמוזיקה התחילה
זיהיתי אותם לפי איפה שהאנשים הסתכלו, בערך. אבל אין טעם שאני
אתאר את העצמה של זה, ואיך שצרחתי עם כולם כמה שאני שונא את
המדינה ואת הפאשיסטים והנאצים והרשעים בכלל ותאמיני לי,
תיכוניסטית מפגרת שכמוך, שאני מתכוון לכל מילה גם עכשיו. הפוגו
היה מטורף. פציפיסט פציפיסט, אבל האלימות משחררת. והיא משחררת
הרבה יותר טוב כשהיא לא מכוונת, כשהטירוף והפיגור מוצהרים
וזהו, כשהיא קורת לך. וראיתי אותך בין כולם, חוטפת מהלומות עם
הקשוחים שבהם, והתחלתי עם הקשקושים האלה שנראו אמיתיים בדיוק
כמו הסימנים על העור שלך כשאמרתי אותם. כן, אני פעיל נגד הגדר.
כן, גם נגד הריסת בתים. רואה את זה? זה מכשברחתי מאיזה מג"בניק
אחד ונפלתי מהמדרגות. הלוואי וזה היה נכון. אני רוצה לחטוף
מכות רצח מאיזה סוהר בכלא צבאי שמוציא את הזעם שלו על אבא
עליי. לפני זה אני רוצה להגיד למפקד שלי במשפט צבאי: "כן, בן
זונה אחד. אני בורח. מה תעשה לי? אימפוטנט אחד, אתה לא יכול
להרוג אותי. אתה לא יכול להרוג אותי, אתה לא יכול להרוג אותי,
אתה לא-"

אלא שכבר עשית את זה, החייל שבתוכי מזכיר לדמות שאני רוצה
להיות. משתלט לי על הדרמה, השמוק. זה ברור שאני לא אשכח את
הפרצוף הדבילי של המפקד שלי לעולם. לא כשהוא מעמיד פנים שהוא
הסגן של אלוהים, לא כשהוא מעמיד פנים שהוא חבר שלי. כן, איזה
מש"קית רשמה את השם שלי על רשימה ובגלל זה אתה באמת באמת אוהב
אותי. נכון? ואני באמת באמת אוהב את המדינה הזו. ובגלל האהבה
הזו אני משפיל אנשים בשטחים ופורץ לבתים של זרים גמורים ומשחק
עם החברים שלי מסירות עם האגרטל שלהם בסלון כשהאימא נשבעת
שאיזה פעיל טרור זוטר לא גר שם כבר מזמן. נכון? לא נכון. אני
לא אוהב את המדינה הזו אבל אני חולה על התחת שלך המפקד, כשאתה
מיישר אותנו במסדר כל יום ראשון כאילו אין שום דבר חשוב מזה
בכל העולם כולו. מי לא אוהב קצת סדר בעיניים בעולם מבולגן כמו
זה. בחיי שאני מבין אותך. החיילים הבהמות שלך לא מצליחים במשך
20 דקות להסתדר לחצי שעה של מסדר, אז איך נתארגן לשבוע שלם של
בלגן? אני מת עליך המפקד. תתפגר אמן. באמת הרגת אותי, אתה
יודע. החברויות הכי אמיתיות שיש והאומץ הכי גבורתי שיש זה תמיד
במלחמות בכל ספר שקראתי וכל סרט שראיתי. אבל אני כאן רק כי אני
פוחד ממך. בגללך אני גם פוחד מהתיכוניסטית השרמוטה הזו. והאמת,
איזה מין חברים אנחנו בכלל המפקד? אם מישהו מהם חוטף כדור אני
מעיף את עצמי לכל הרוחות לפני שהם יגעו בי. ואני אלשין עליהם
בפניך כל יום אם יצא לי מזה חצי שעה ביציאה.

אני מתגעגע לציצים שלך, מפגרת אחת. כשהעמדתי פנים שאני נרדם
לידך את לבשת איזה סמרטוט שקרעת כך שהוא יחשוף לך את הכתפיים,
אבל עשית עליו עבודה טובה מדי, מותק. אחד מהם יצא החוצה והתחנן
בפני שאשאר איתו, עם האח התאום שלו, כשישנת. כמעט שכנע אותי
הגאון. חתיכת טיעון היה עליו. בנוסף היו עליו סימני שיניים.
שלי. אני מקווה. מי יודע מי את בכלל בעצם. הם היו נפלאים. את,
את בטח לא משהו. נכנסתי לחדר שלך וראיתי רק פוסטרים נגד הכיבוש
ושל להקות הארדקור וספרים על קומוניזם, פמיניזם, שחרור בעלי
חיים, לא יודע מה. בטוח פיזרתי אלף כמוך בהפגנות כל שבוע. מה
הסיכוי שאת לא אחת מאלה שאיימתי עליהן במגפון שהן הולכות לכלא?
מה הסיכוי שלא היית כבר בכלא? אולי זיהית אותי וזו הנקמה שלך.
להדביק אותי במשהו. חמוד. אולי את לא כזו מפגרת אחרי הכל. בשם
אלוהים בואי הנה ותשחררי אותי. את תשחררי תרנגול לפני שתשחררי
אותי. למה את לא יכולה לצוץ כאן וללחוץ על הכפתור של התחנה הלא
נכונה ולקחת אותי איתך? אולי נברח מהם ביחד. אולי נסע לצרפת
ונצלם סרט תיעודי על זה. אם אני אעשה את זה לבד, זה יפצה על
העובדה ששיקרתי לך ואז זיינתי אותך ואז ברחתי לך? כי השקר
היחיד שאת הולכת לגלות זה שפעיל שלום הולנדי או משהו לא חושב
שאת מדהימה מספיק כדי להישאר בארץ בשבילך, או לקחת אותך
להולנד. מי יודע מה עוד אמרתי לך שם, או מה את שמעת. את חושבת
שנדפקת ונזרקת באופן שגרתי. בטח קרה לך הרבה. אבל ברחתי מהמבט
שלך כשתראי אותי במדים, כאילו מה היית עושה לי? המפקד
האימפוטנט שלי הרבה יותר חזק ממך. שנינו ביחד? עדיין כלום
עליו. אז עדיף שלא תופיעי באוטובוס שלי לבסיס חומד, זה רק יסכן
אותנו. אולי רק הציצים שלך צריכים לבוא.

הבסיס שלי, כמובן. אחריות אישית. אני חייב ללחוץ על הכפתור
ולרדת. או שאני יכול להירדם פה לכל הרוחות ולקום רק בתחנה
המרכזית טיזנ-אממו וכל הצבא ירדוף אחרי. בחיי שהם יודעים איך
לגרום לך להרגיש כמו חתיכת החרא הקטנה הכי חשובה בעולם. כן,
אני אלחץ על הכפתור וארד. את בחיים לא תגיעי הנה וכשתגיעי, אני
אהיה בקסדה ומדים ואני אקח אותך אישית. אולי אפילו אפעיל עלייך
אלימות לא חוקית כאמצעי לפיזור הפגנות ואת לא תדעי בחיים מי
אני. ואם כן, זה רק יהיה יותר טוב. את לא יכולה לעשות לי כלום.
אני ארשום אותך כאיום על כוחותינו ואז תביני, לא הייתה לי
ברירה. אני באמת באמת בן אדם טוב. בכל מקרה הכל בשבילך
תיכוניסטית שרמוטה זונה מפגרת אחת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/4/08 6:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגליאה רובינס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה