כך עמדו חיי מנגד
על אדן החלון,
עמדו מנגד בעודי
נוצרת לשוני
ומכלה את יצריי.
ובמבוכי הקרח
של בית אמי
ממלכת החורף הנצחי,
הייתי לניצן
בודד.
כך נשרו ידידיי
כשלכת שלהי נעוריי,
ודמעותיי הרוו
את צימאון הרוח.
ובלב הווייתי נפער חלל
שכמותו ראיתי
בשיגיונות
הזיות ילדותי המרוחקת,
וזרועות אוהבות
נכרכות סביבי.
בקשותיי צנועות -
רחם.
בקשותיי ברורות -
נחם.
שתיים הן,
בובות חן,
נזר לראשן.
היא ואני
מראה אפלה,
ואין כל תהילה
בסבל.
כך הותר הסבך בלעג
בליל כפור ותו,
חיי אינם מניחים לי
שאסבול דיי
בכדי שאהיה
מאושרת.
תשובה.