יום רגיל.
לכאורה.
השמש זרחה, הציפורים מצייצות, התרנגולת המעצבנת של השכנה ממול
כבר הספיקה להעיר את כל השכונה..
יום רגיל.
לכאורה...
קמתי  בבוקר למשמע השעון המעורר עם הצלצול המציק. כשחושבים על
זה, לכל שעון מעורר יש צלצול מציק, כי הוא מעיר אותך, ותמיד
שונאים את מי שמעיר אותך.. אז כרגיל שנאתי מאוד את השעון,
זרקתי אותו על הרצפה והוא נשבר...  
ממש כמו בכל יום רגיל..
זה קטע כזה אצלי, אני קונה בערך 30 שעונים בחודש. ברוב הימים,
אלא אם כן אני קם ליום טוב במיוחד, אני שונא את השעון המעורר
שלי ואני כל פעם מחדש זורק אותו על הרצפה. בדרך כלל הוא
נשבר..
אז הספקתי כבר לשבור את השעון, לקלל את התרנגולת ולדמיין איך
אני זורק אבנים על הציפורים, השעה 6:30 רבאק, מה אני עושה ער
בשעה כזאת? כל יום אני שואל את עצמי מחדש..
קמתי מהמיטה בקושי, וסחבתי את עצמי לצחצח שיניים..
ממש יום רגיל..
לכאורה.
מצחצח שיניים, מסתכל במראה, תוהה מה לעזאזל אמא שלי חשבה כשהיא
הולידה אותי, מקלל קצת ועושה את ענייני בשירותים. השעה 6:40
ואני עדיין לא מבין למה אני ער בשעה כזאת.
כמו בכל יום רגיל.. לכאורה.
אני חוזר לחדר, מחפש מה אני אלבש היום, מתחבט עוד קצת בשאלה
למה אנשים משקיעים כל כך בלבוש, מזכיר לעצמי שהלבוש בימנו קובע
את האופי של הבן אדם, שואל את עצמי לאן החברה שלנו הידרדרה
וכרגיל מתכנן ללכת ערום.
אז אני נזכר שזה לא מכובד ללכת ערום ברחוב, אז בלית ברירה אני
מוציא את החולצה והמכנס הראשונים שאני מוצא בארון, ולובש על
עצמי..
כרגיל...
לכאורה.
השעה 6:50 ואני עדיין לא מבין למה אני ער.
פתאום זה מכה בי. השגרה נו, עבודה, איך יכולתי לשכוח...
וככה זה בכל יום מחדש...
שום דבר לא רגיל קורה... הכל בדיוק לפי התסריט.
אני מגיע למטבח, רוצה לאכול משהו אבל נזכר שאין זמן, זורק איזו
קללה, אומר לעצמי שאני אקנה בדרך משהו לאכול, ומזכיר לעצמי
שאחר כך אני תוהה לאן כל המשכורת שלי נעלמה...
כרגיל.
השעה 6:58 ואני מתקרב לכיוון הדלת, נועל את הנעליים שלי, לא
מבין מתי הרגליים שלי הספיקו לגדול כל כך הרבה, ומכריח את עצמי
להאמין שהרגליים שלי לא גדלו, שאלה הנעליים שקטנו...
וככה כל יום מחדש...
ב7:00 בול אני פותח את הדלת.
כמו בכל יום רגיל,
לכאורה...
הדלת נפתחת במהירות הרגילה, ממש כמו תמיד, אני מסתכל על התיק
שלי, מזכיר לעצמי שאני חייב לקנות אחד חדש כי זה כבר יצא
מהאופנה מזמן, וכמו תמיד, כועס על עצמי על זה שאני נכנע
לתכתיבי האופנה.
אני מרים לאט את מבטי למעלה... ממש כמו בכל יום...

הלם.
מה זה? הכל לבן מסביבי. איפה האנשים, הבתים, הרחובות... הכל
נעלם.
אני מתחיל ללכת ומרוב השוק נופל. אני קם, מזכיר לעצמי שאין
מסביבי עוד אנשים והכל נעלם, אז אני נרגע וממשיך ללכת.
אני מסתכל אחורנית. הבית שלי גם נעלם. מה זה? אני מתחיל לפחד
ותוהה אם זה הרגע שבו מתים, מקווה שזה נכון, צובט את עצמי,
מרגיש את הצביטה ושולל את הרעיון במהירות.
אני חי. אבל הכל מסביבי נעלם.. מה לעזאזל הולך פה?
פתאום אני קולט מרחוק שלט ענק, אני מתקרב, שואל את עצמי מאיזה
מרחק הייתי מצליח לקרוא את השלט אם הכתב היה יותר קטן, מזכיר
לעצמי שאני חייב להפסיק לחשוב על שטויות ונעמד מול השלט.
"מחוץ לשגרה"
מחוץ לשגרה? מה זאת אומרת? פתאום אני קולט שמתחת לכתב הענק
בשלט יש כתב קטן.. מסתכל טוב כדי לראות מה רשום שם..
"עונש לאנשים שנתנו לשגרה להשתלט על חייהם"
קורא, מפנים, חושב מה זה אומר, מבין שזה נכון לגביי ועוד לפני
שאני מספיק לקשר בין הדברים אני מרגיש את הרצפה מתחתי זזה.
האדמה מתחילה לזוז בפראות, אני מרגיש שהיא עוד שניה נפערת ואני
נופל לתוכה, סופר מחמש עד אפס לאחורנית סתם כי אני רוצה להיות
כמו בכל הסרטים האלה שתמיד קולעים לשניה המדויקת שבה קורים
הדברים המעניינים..
אני מגיע לאפס וכלום לא קורה, מתחיל מחדש ועוד לפני שהספקתי
להגיד 4 האדמה נפערה וכצפוי נפלתי לתוכה.
זורק צרור קללות איכותי ותוהה איך הדברים האלה קורים רק לי.
נראה לי שאני נופל בסביבות שעה וחצי, אני משתעמם, מתבאס שאין
לי איזה ספר לקרוא בינתיים, אינטרנט לגלוש בו או טלוויזיה
להסתכל עליה..
פתאום אני נוחת ברכות, אני מרגיש שזה מזרון או משהו דומה, אני
לא יכול לראות כי יש חושך, אני תוהה אם חזרתי אחורה בזמן
לתקופה שעוד לא הומצאה המנורה, מרגיש עייף מדי ושם לשניה, באמת
שזה היה לשניה, את הראש על הכרית.

"קוקוריקווו"
כוסעמק, עוד פעם התרנגולת של השכנה המזדיינת הזאת צווחת? השעון
המעורר מצלצל ואני כרגיל זורק אותו על הרצפה ושובר אותו...
השעון המעורר עם הצלצול המציק הזה... כשחושבים על זה, לכל שעון
מעורר יש צלצול מציק, כי הוא מעיר אותך, ותמיד שונאים את מי
שמעיר אותך... אז כרגיל שנאתי מאוד את השעון, זרקתי אותו על
הרצפה והוא נשבר...  
השעה 6:30 רבאק, מה אני עושה ער בשעה כזאת? כל יום אני שואל את
עצמי מחדש...
ואז אני מבין...
עוד יום רגיל מתחיל,
כרגיל.