שוכבת במיטה, דמעות זולגות מעיניה.
הוא כל כך לא שווה את זה.

מעטפת ביטחון כה שקרית,
אהבה, אולי מזויפת
ובגידה כה כואבת.

מעולם לא היה ליטוף שהכאיב או נשיקה שצרבה.
אבל אתו כן.
שקר כרוך לו סביב הלב,
חונק, מושך וזה כואב.

נדמה כאילו זה לא משנה כמה היא תבכה,
שום דמעות לא יצמיחו מחדש את מה שנבל.

בצורה שאף פעם לא הבינה, הילד הזה הצמיח בתוכה גן של אהבה,
עם פרחים של משמעות, של שיחה, של רגש - כה צבעוניים, שמעולם לא
הכירה.
לפעמים היו אלו הדמעות שלו שעזרו להם לצמוח. הרגישות שלו שקסמה
לה כל פעם מחדש.

פעם הביט לכוכבים ואחז בידה.
ועכשיו, במרחק עשרות קילומטרים אחד מהשני,
הם יושבים,
גב אל גב,
מביטים לכוכבים,
כל אחד בשמים שלו,
מנגבים את הדמעות ונרדמים אל עוד לילה בודד...

18.11.07