"אצלך הדברים נתפסים אחרת. אתה כאילו ממהר לאנשהו כל הזמן. לא
כלפי חוץ. לא. זה, אתה לא מראה. אצלך הנמהרות קיימת בפנים,
בראש. לא נינוח, בקיצור." אמר והשליך למים חתיכות לחם בגווני
חום ירוק.
"אצלי, איך אסביר לך? אי אפשר שלא ליהנות. אחרת, מה חדש? מה,
זבנג וגמרנו? פה זה לא איזה חפוז, קוויקי או איך שלא תקרא לזה
חביבי. כאן, תדע לך, האפשרות המוצלחת ביותר היא ליהנות על
אמת." חיוך נמתח על פרצופו הרציני-עצוב כשהפנה אליי מבט
ונצנוץ ניתז מעינו השמאלית המכווצת.
"בטח שכחת איך זה להרגיש ככה, אה?" ואני בוהה בחלל, חשבתי
לעצמי שרק בסרטים ניתן לראות נצנוץ שכזה. ניסיתי להחזיר לו
חיוך שלא עלה יפה.
"בכל מקרה, אני.." המשיך "לקח הרבה זמן, שלא תחשוב, מרורים
אכלתי, אבל בסופו של דבר, נכנעה. הרוח." המשכתי מהנהן בראשי,
מאשר את הדברים שאמר גם אם לא תמיד ירדתי לסוף דעתו.
בחברת אדם קשיש, קשה לי שלא להרפות מין המגננות ולהניח לדברים
להיכנס אליי. כך הרגשתי בכל פעם כשפגשתי את נורמן באקראי על
שובר הגלים שביפו העתיקה. מידי פעם הייתי מעמיס את החכה, הסל,
בצק וטרנזיסטור קטן על הפיאט. בורח מההמולה שבנפשי לזמן מה.
זמן שקיעת השמש תמיד מרגיע  אותי. הכל הולך ומשתתק ככל שטובעת
השמש במרחבי המים עד לחשכה כמעט גמורה כשפנס הלילה שנורמן מביא
איתו תמיד, מאיר לנו כתם של מים. "אני אגיד לך משהו.. ותזכור,
אני מאחל לך רק טוב, בחור צעיר כמוך שהכל עוד לפניו. תפנים
טוב. פה, בחיים האלה, ישנם מצבים שהם גדולים ממך, מה זה
גדולים? הבן-אדם טובע! אין לו אויר לנשום כאילו. כאילו נהיה
אויר בעיני עצמו. כלום. ולא תגיד.. יקום, ילך לעבודה כל יום
כאילו הכל בסדר. גם אם תשאל אותו מה עובר עליו לא יוכל לענות
לך מה בדיוק. נו בטח, מה אתה חושב, הוא עסוק בלאסוף חתיכות
רוח. מה חתיכות?! רסיסים! לך עכשיו תדביק את כל הרסיסים שהצלחת
לאסוף. תראה אותי. ס'תכל לי טוב טוב בעיניים, אולי תבין על מה
אני מדבר איתך. אין אחד שלא יוכל לספר לך משהו קשה על עצמו. כל
אחד נשבר ממשהו אחר. זו, יחרב עולמה כשזה ילך ממנה בזמן
שהשנייה תתאבל, תבין מה קורה ותתקדם הלאה. ההוא, המשפחה שלו
תעבור דירה, אין לו עכשיו חברים, ישקע בדיכאון! לך תבין. כבר
אמרו חכמים ממני, מי יבין לב אדם?". נורמן היה נרגש כשדיבר על
לב האדם. נשתתק לרגע ונדמה היה שצלל לרגע לאיזו מחשבה עמוקה.
"אני יגיד לך מי יבין!" קרא לפתע. "רק מי שידע כאב גדול
בחייו, עבר בכור ההיתוך הזה, ויצא מהמקום הזה בשלום. עכשיו הוא
יוכל לראות את הכאב של האחרים. רק אז יזכור שכל בן אדם שעובר
לידו מחביא איזה לקח שנלמד."
"אוהב פאזלים?" שאל והפתיע אותי בזמן שניסיתי להבין איך נראה
רסיס של רוח לעזאזל? ואיך יכול בן-אדם לטבוע ממצב בחיים אם אין
שם ים?
"אוהב. כן. לא מתעסק בהם היום, האמת." עניתי לנורמן הזקן.
משכתי את החכה משיכה קצרה וחדה וגלגלתי את הרולר. שוב אכלו את
הפיתיון ולא נתפס כלום. תליתי עוד חתיכת בצק ובתנופה המשיך
נורמן כשהוא לוגם מהיין המשובח שהכין..
"אהה יופי. אם ככה אתה יודע איך מרגישים כשמסיימים לפתור
פאזל, אה?" שאל, משך בורי בינוני ובריא מהים, במיומנות חילץ
מהקרס והניח בדלי פח שהביא איתו.
"כן, זוכר. היה פאזל אחד ענק. הייתי קטן." עניתי לו בהתלהבות
שהפתיעה גם אותי. כשהייתי בן 11 קיבלתי במתנה פאזל של אי.טי .
אלף ומאתיים פיסות קטנות. לא אשכח איך שברתי את הראש איתו.
ההורים עזרו אבל לא הייתה להם הסבלנות והעניין למשך זמן ואני
בשקדנות הייתי יושב שעות, מצרף חתיכה לחתיכה. עבודת נמלים ממש.
רק אחרי חודשיים ומשהו הנחתי את החתיכות האחרונות. מוזר אבל רק
אחרי שהפיסה האחרונה הונחה במקומה יכולתי ליהנות מהתמונה כולה.
סיפוק אדיר.
"איך התמודדת איתו?" שאל נורמן בלחישה צרודה כאילו שאל שאלה
רגישה מידי ופחד שאבהל ממנה.
"לקח לי זמן, לא היה קל, אפילו קשה מאד." עניתי. "הרגשתי
שאני חייב לסיים אותו. משהו בפנים לא הרפה ממני עד שלא אראה את
התמונה השלמה. היו ימים שלא יכולתי לשבת מולו. הפיסות לא
התחברו במשך שעות. לפעמים זה עינה אותי ולמרות זאת הייתי דבוק
לכיסא מיואש כבר מלמצוא את הצירוף הבא. וכשזה קרה הייתי
מאושר." נורמן פרץ בצחוק אמיתי ולא ארוך. זו הפעם הראשונה
שראיתי אותו ככה. החזות הקשוחה שהכרתי התרככה והפכה לילד. לי
הציק שלא הבנתי מה הצחיק אותו.
"בדיוק על זה אני מדבר, ילד! נכנעה הרוח! עם כל הקושי נהנים
מהמשחק. רק הישאר רגוע, בחיית."