לכביש היו שני צדדים, שתי מדרכות. האחת בהירה, מוארת, חמה.
השנייה כהה, חשוכה, קרה.
הם הכירו לפני כמה דקות, בהוסטל זול במיקום מרכזי, שווה. הוא
הזמין אותה לקפה ולקח איתו את הספר שלו, היא לקחה את היומן
שלה, עיפרון וגם מחק.
היא הביטה בו במבט סקרן, מנסה להבין את האותיות המוזרות שעל
הספר שלו. הוא ניסה להיזכר בכמה מילים משפתה, אך לא הצליח
להיזכר בכלום חוץ מ"שלום" ו"תודה".
הם דיברו 2 שפות וקצת כל אחד. את שפתם, את שפת הגוף וקצת מהשפה
שכולם מדברים.

שעה קודם לכן היא נכנסה להוסטל, תיק גדול ודמעה קטנה שהעידו
שניהם על מטען כבד. היא הגיעה באוטובוס אחרי שכבר פספסה אחד
ושילמה 50 דולר מיותרים (50 דולר שם זה המון) על השני. משקל
התיק נבע מטיול ארוך וחוסר יכולת מיון בגדים. הדמעה נבעה מהבזק
זיכרון של אתמול בלילה, כשהוא נישק אותה בצוואר (היא מסרבת
להאמין שלא תראה אותו שוב). היא נראתה מפוזרת, מפוררת.

הוא בהוסטל כבר 5 ימים, היה אמור לעזוב לפני 4, התמכר לעיר וגם
הכיר. הכיר בחורה, וכמה שהוא אהב אותה, עזבה 3 שעות קודם לכן
(אהב אותה? הם הכירו רק 5 ימים) הוא ניסה לאכול סנדוויץ' עם
ביצה שהכין לעצמו, אחרי שפספס את ארוחת הבוקר שכלולה במחיר
ההוסטל. הוא לא הצליח, לקח ביס ולעס אותו 20 שניות, שכנע את
עצמו שזה קשור לכמות ששתה אתמול (אבל הוא בעצם היה מאוהב).

הוא ניגש ועזר לה עם התיק, מבטו קפא, או יותר נכון - הפשיר אל
מול פניה, הוא לא הכיר את היופי הזה קודם.
הוא עזר לה להעלות את התיק לחדר (היא חשבה שהוא עובד שם) מבטו
נעצר על פרטיה, שהיו על התיק. השם גרם לו לחשוב, הוא חיפש את
שם המדינה, הוא לא מצא.
אני מכירה את היופי הזה, היא חשבה לעצמה וקיוותה פתאום להעניק
למילה "מכירה" קצת יותר תוקף.
הוא ירד למטה, הרגיש את הגוש הזה שמנע ממנו לאכול מתמוסס,
"נמאס לי מהחיים הזמניים והמזדמנים  האלה" חשב.

הוא התיישב על הספה בהוסטל וחזר לקרוא בספרו, ספר שקיבל מחבר
שחזר לארץ, הוא קרא את אותה הפסקה במשך 13 דקות והתייאש.
היא ירדה למטה עם יומן והתיישבה לידו רטובה ממקלחת (ריח של
אישה, הוא חשב לעצמו ואיכשהו נרגע).
הם הביטו זה בספרו של זה ואישרו לעצמם את שחשבו קודם.
היה משעמם, המוזיקה חזרה על עצמה כמו בכל צהריים והוא הציע לה
ללכת לשתות משהו, היא אהבה את המשחק הזה של לא-לדבר והוא
השתעשע מהעניין גם כן.

הם צעדו על צדו הבהיר של הכביש וחייכו אחד לשני, הוא גרם לידו
לגעת בידה "בטעות", מקווה לצעד דומה מצדה (שבאמת הגיע אחרי
רגע). הדמעה שלה התייבשה לגמרי והגוש שלו התפורר, מוסיקה של
עלי שלכת התנגנה בצעדיהם.
הם ראו אינטרנט-קפה בצידו השני של הכביש, החשוך (כבר שבוע שלא
בדקו דואר, חדשות). הם הנהנו אחד לשני ואמרו ביחד באותו הזמן
"2 מינטס".
הם התיישבו אחד ליד השני. היא ראתה את ה-IL בכתובת האינטרנט
שלו וקיבלה אישור סופי. הוא ראה את ה-LN (לבנון) בכתובת שלה
ומיד חזר למסך שלו.
הוא ראה דמעה רטובה וכבדה בהשתקפות פניו על המסך, הוא גם השמיע
קול. היא בכתה עוד יותר. מלחמה, הרוגים. כבר שבוע. יש לו חברים
שם, הוא בודק חדשות של שבוע ורואה תמונות, הספדים, שירים,
האשמות, הטחות, אבל, חבר מבי''ס, חבר מהיחידה, ועוד האשמות,
ועוד אשמים, ומבזק באותיות אדומות, וגוש מסוג אחר מגשש
בגרונו.
היא רואה מטושטש מבעד לדמעות השורפות, לא יודעת מה קורה שם
בבית, אין אזניות וגם לא מיקרופון כדי להתקשר הביתה "ולכל
הרוחות איך מתקשרים מפה הביתה?" חושבת לעצמה.
הם רצו להתחבק אחד עם השני, הם גם רצו לחבוט אחד בשני (הם רצו
לנשק אחד את השני) הם לא ידעו מה לחשוב. היא ברחה החוצה
והשאירה שטר מארץ אחרת לבעל המקום (שחייך). הוא השאיר שטר גם
כן ורדף אחריה.

היא חיפשה כרית לצרוח לתוכה, היא מצאה את כתפו. הוא חיפש לשבור
משהו אבל אצבעותיו נשזרו בשערה.
הם חשבו אותם דברים, קיללו אותן קללות, אפילו באותה שפה, השפה
שבלב, כשמדברים לבד. הם דמעו את אותן הדמעות וכאבו את אותו
הכאב.
"איי אם סורי", הוא אמר לה (בניגוד לכל מה שעבר לו בראש) והיא
השיבה לו בתנועת ראש-כתף של אין-לך-על-מה (והמשיכה בקללות
הפנימיות).
הספסל שעליו התיישבו היה ברובו מעץ, עם כמה בסיסי אבן מתחתיו.
מסביבם צעדו הורים עם ילדים שמזמרים שפה אחרת, שפה של סדרות,
לא של סרטים. זקן עם עגלה חורקת של תרמוסים צבעוניים הציע להם
קפה שחור ובאקט של ספק נימוס ספק ייאוש קנו שתי כוסות פלסטיק
לבנות עם קפה שחור דהוי וניסו להתנחם בחום שלו.
כשהוא ניגב לה את הדמעה עם אגודלו הוא גם ניגב טיפת קפה מקצה
שפתה, היא רעדה קצת וחייכה חיוך דק בעיניים עצומות, תנועת ראשו
לעבר פניה נעצרה כשנפקחו עיניה, היא ראתה אדום בעיניו וטפטפה
עוד דמעה. הוא לא ידע מה לעשות (או יותר נכון - איך) הוא רצה
לשכוח, הוא רצה לברוח אך שביל דמעותיה המבריק החזיר אותו שוב
לשביל הצער שאליו נכנס לפני כמה דקות. הוא שזר שוב את אצבעותיו
הארוכות בשערה הדק, עצם עיניים לחות ונישק אותה.
"וואי דר איז נו פיס?" הוא שאל אותה. "איי דונט נו", אמרה.
ומיד הוסיפה "פרובלמס".
הוא הרגיש רע, הוא הרגיש רע שאין לו באמת כח להתעסק בזה,
במלחמה, בייחוד לא בזמן הטיול שלו, הוא התחיל לשנוא את עצמו.
הוא הרגיש שהוא אמור לרצות לחזור באותו הרגע לארצו, לצו
המילואים שבטח ממתין לו בערימת המכתבים שנאספת לו בבית. כמה
ימים קודם הוא שמע שמועות על המלחמה אך היה בטוח שזה "עוד
פיגוע" - משהו רגיל כזה.
ומצד שני, מצדו השני של הספסל, הוא הרגיש טוב. ובאופן אולי
מפתיע, גם היא. היא הסמיקה בתוך ליבה שהפנטזיה שלה מתממשת
פתאום (יהודי! ישראלי!) היא התחילה להירגע וחשבה שאין לה כ"כ
מה לדאוג, שהרי משפחתה כבר מזמן נמצאת בצפון המדינה, רחוק.
איט איז א-לוט ווירד. היא אמרה לו. יס, ורי ווירד.

תזמורת עלי השלכת היא שליוותה את המופע המרכזי ברחוב הריק
להפליא, הם הרגישו בעולם משלהם, המכוניות כבר לא נסעו, המדרכות
נצבעו שתיהן במין צבע שונה, האחת בכתום השמש והשנייה בתאורת
מסעדות ודוכנים ריחניים של קטורת ונרות עשויים עבודה של יד.
מכונית אחת עוד עברה לידם ונוסעיה צעקו צעקות של ניצחון בנפנוף
דגלי קבוצתם המקומית שניצחה, לרגע נדמה היה שהם מריעים להם, כך
הם הרגישו כל אחד בלבו ונצבטו צביטה של חלום, ושל מציאות.

5 שנים אח"כ על ספסל ביבשת רחוקה...


"אז, מה אתה אומר, פול? יש פה כ"כ הרבה אפשרויות" פול היה עייף
מהנסיעה, 22 שעות של נסיעה באוטובוס כבר התישו אותו סופית.
רוני, לעומתו, הייתה הערנית מביניהם. הם הכירו רק לפני שתי
ארצות, ז"א - חודשיים, אבל הם כבר היו זוג לכל דבר.
"לא אכפת לי" הוא אמר במבטא הוולשי שלו והיא חטפה ממנו את הספר
בעצבים. "העיקר שיהיה קרוב ושתהיה מיטה זוגית, אין לי כח
לחדרים משותפים", הוא הוסיף. ופיהק.
היא דפדפה, העבירה דפים, השתמשה באינדקס, חיפשה את שם הרחוב,
השוותה, הסתכלה מסביב, ליקקה אצבע והמשיכה לדפדף ולרפרף.
כשהזקן הגיע עם עגלה חורקת של תרמוסים צבעוניים פול אפילו לא
היסס. הוא הוציא שטר וקנה שתי כוסות לבנות של קפה שחור דהוי
פלוס טיפ. פול חיפש משפט שימושי בשיחון שלו, משהו שקשור
להוסטל, אך כשמצא רוני כבר קטעה אותו. "מצאתי!"

"A Peace of Home - הוסטל חם ונעים אך יותר מכך הוא ייחודי,
הוקם ומנוהל על ידי עומרי וניהאב פדרמן שהכירו בהוסטל הזה בזמן
המלחמה בין מדינותיהם, כשהיה שייך לבעליו הקודמים. בהוסטל
יעזרו לכם בכל מבוקשכם, טיפים, כרטיסי טיסה, כרטיסי אוטובוס
והכי חשוב, תרגישו בו כמו בבית. מיקום מרכזי ושקט. מומלץ
בחום!''
כשצעדו לאורך הרחוב ולכיוון ההוסטל פול נופף לזקן של הקפה
ניפוף של היכרות ואמר " וואו, איזה עצים, תארי לעצמך את העלים
הענקיים האלה בשלכת".