אוי, עד כמה אני שונאת אותך. (ואם הייתי יכולה לנחש את התגובה
שלך, הייתי רואה את פרצופך המתנשא ואת שפתייך, המרוחות באובר
אודם אדום, אומרת שבאכזבה הצפויה, עד כמה אני בנלית להתחיל
לכתוב במשפט כזה.)

אוך... כמה שאני שונאת אותך.
את עם... ההתנשאות המוחצנת הזו, הכביכול "מודעת לחסרונותה",
החלק מהאספסוף אבל עדיין דורכת עליכם.
כותבת וכותבת רק כדי לכתוב, רק כדי להוציא החוצה את אחד
מהרגשותייך המתוסכלים.
לא רק אך, אלא כותבת במין אליטיסטיות המתאימה לך, בין אם
בדיבורך, שפת גופך וכמובן בכתיבתך.
כתיבה במילים גבוהות ומשפטים שהיגיון אין בהן, אלא בראי
המתבונן.
מתארת לעצמך שאף אחד לא יבין, כי רק את יכולה להבין את תסכולך
וכאבך ואולי... אולי תהיינה איזה הם יחודיי סגולה שיבינו את
רגשותייך.


אוך... כמה שאני שונאת אותך.
הפרחת והגזמת מצבייך רק בגלל טענתך שאת טובה יותר, חכמה יותר,
מדהימה יותר, עמוקה יותר.
יכולה לצטט את שייקספיר ולזהות את הלחן של מוצרט, אבל את שם
המשפחה שלי את זוכרת?

אוך.. כמה שאני שונאת אותך.
הופכת כל בעיה שלך לבעיה שלהם. שואפת לניצחון, ובהפסד מוצאת
דרכים איך יצאת מנצחת והפסד.. הוא שלהם.



אוך... כמה שאני שונאת אותך.
לראות שיש בנו דברים דומים, צורה מקבילה של חשיבה: על זה אני
שונאת אותך.
אני לעולם לא ארצה ואהיה כמוך.


וניצחתי אותך. מזמן.
ואף פעם לא הערכתי אותך.

והלוואי, שיום אחד, תדעי לראות מה הטעויות שלך.



27.11.07