השעות גררו אחריהן ברירות אסורות, מלמעלה פקחו השמיים פיהם
בלעו תחתם כוכבים נעלמים נופלים אפוא תחת אווירת לוחות העץ -
מונחים על רגלים לעתים יקראו שולחנות.
אני בוקע מולה מכל זיכרון שעבר, הרי לכל מקום יש ים.
גחמות אמת נבצרות ממני,
מתחילה שקיעה, אבל לא של שמש. של כל מה שמסביב.
סביב פלחי דמותה, עונג- הפנים העגולות שלה, כמו צלחת צהובה
שמותחת את תוך כל מה שבאופק,
אני יכול להצליח לדמיין אותי חותר לתוך השקיעה הזו.
דמדומים, ערבוב של זיו חיוכה אופף עשן. גחלתה האדומה של
הסיגריה נושקת לשפתיה.
פסנתר רועש,
צבעים נמו.
לשקיעה הזו אין ים.
צונחת לתוך המוסר של הפאב.
פנים עגולות, חיוך מרובע.
מצח שכל אקדח היה רוצה לדשדש ברכתו.
כשהיה ילד, ברח פעם מכלב. בוכה על הטרגדיה, מועד במדרכה - פוסע
בזחילה לאחור - קפוא. לרגע כל העולם סביבו הפך אוקיינוס אין
סופי של קרח לבן, הוא שרוע במרכזו. היא נקודה שחורה על פני
הלובן הלא נגמר. דובת קוטב גדולה לבנהעגולהבלונדינית מתקדמת
בכיוונו.
מפשיר לתוך המציאות,
פחות מפחיד מדובה, אבל נשאר קפוא.
קדושת האירוע נשמרת, הטלפון מחייך את משמעותו עוד כמה זמן על
המיטה, תוהה בבכי עם אי פעם היא תאבק נשימתה בו. והיא מייצרת
קווים דקים של מחשבות. הזמן מונע כבראשית התחלתו, וכל שמחתו
מוחרבת. הרגע גולש מדופנותיו ונשפך אל המציאות, נעלמת אט בין
ידיו.
גחלתה האדומה שלה מרחפת דומם, שורפת ברעב את דלילות השיחה, כמה
חודשים לאחר הניסוי האטומי הכושל, מגלה עצמו היקום כבעיה
לגיטימית כאשר אין בו ולו תו רגש אחד. הלחץ האקדמי מועך בו
ומשאיר אותו נטול הומור והבעה. ממששת בלא יודעת את הגבולות
הארעיים האלו - שחוצים את אישיותו העמומה של הילד, ומאבחנים בו
לקות אדירה.
מערבב פליטות בודדות של כמיהה למגע בתבנית חוזרת, על פני המרקע
מתבררת צורתה הסופית של ההרגשה האקראית הנוכחית. היא שם מענגת
אצבעותיה על השולחן, נופה קסום. מצטיירת אינסוף בי. נקודה אחר
נקודה היא מופיעה כרוח רפאים בתוך האובך, והעיסה הזו שנוצרת
בראש שלי מתחילה לקבל הגדרה - זו מסורת. אז התבנית בורחת
מקצותיה מגוונת את נוכחותה בחתך תלת ממדי מטושטש. כמהות ידועה
מראש של החיים, טובלת ציפורנה בזרם הנוזלי ולא מצליחה עדין
להבין מה הוא רוצה ממנה?
משבצת את קיומו הסטטי במקום, סנטימטר מגופה מוקדש לו. ראשו
נטבל באמבט של חנקן, והוא מזהה את איבריו צפים לידו ממבוכה.
כיסופים להבנה מתחילים לחשוף
צורתם המכוערת. קולה פושר
מותח את משמעותו, והיא צוחקת
-מושלמת כמו הריחות הכי נעימים.
עיניה מתפתלות מכאב בתוך הקרח,
ראשה אפשר ונדמה שמוטל על כתפי,
מחשבותיה מריחות, ואני רק רוצה - לטבוע בכניעה
ברכות המשכרת של צווארה.
והכל נהיה משונה, ומילים כמו
"אביב" ו"פרח" נוחתים במישור הדרמתי של מוחו.
כזו היא, נחה את שלוותה מבלי
לדעת שאיפה שהוא, מישהו מפחד שהיא בעצם דב.
ולדממה עיניים של ילדה,
טללים זורחים, נושאים את חרונם אל האור.
בלויה וקרועה ההרגשה,
בדידות מנצחת ערב,
מזדחלת בעצבות במרקם המשונה של הטלפון.
ליריקה שייקספירית כופרת, ואת לב הנערה רציתי, בו כל שיש לאדם
לקוות. חטא המופת מתגלה מותיר רגע עקוב דם. אכזר עומד נימול
מול השפופרת, ערש משתלט על רצונו הפרטי שלו והוא מצליח לספר רק
שטויות. מראה מחשיך עיניים - יגאלני אל - כטוהר צניעותה,
משאירה במקומות שדרכה ניצני סחלבים. ומה ניבא שירך? נעלמת
ברובד האפל של המודע. כולי מסתובב לנוכח הישות, בוחרת כיוונה
אל עבר מפלצות האבן. עשויה לוגיקה קדושה סוחפת אחריה ראשים
להרגשת ורטיגו סופנית. אימה מודה ליוצרות על בריאתה, והיא
מעצבת שדה הוליסטי מוגדר סביבה, קרטל המציאות שייך לה, ולא
אכפת לה שהיא משרה כזו אווירה של תמימות.
ממכרת תחושת ההתמכרות, אסרטיביות גואה על האי נעימות, היא שם
מדובבת חושיה על מנת להישמע כמה שיותר.
שיט, שתיתי יותר מדי. מדבר שטויות בארמית. |
