"תראי המורה, אני יודע לעשות אפילפסיה!" קורא לי עידו מהקצה של
הכיתה, עומד ומתחיל לפרכס בידיים וברגליים. כולם צוחקים, אני
אומרת, די עידו. תהיה רציני. אבל גם בתוכי מתחיל להתגבש לו
צחוק, שעולה במהירות עד הגרון, כי עוד ילדים בקצוות הכיתה
קולטים אותי ומתחילים לפרכס, אחד מהם דופק את הראש בשולחן. אני
מלבישה את הצחוק בכוח בפנים של מורה, ושואלת את עצמי למי
נותנים ללמד על מחלות? לי. נו. אם בקרן קרב היו מכירים אותי
באמת זה לא היה קורה.

אני מגדלת את דור ההיפוכונדרים הבא. קצת לפני תום השיעור על
המוח, אני רואה שנותרו לי עשר דקות לצלצול אז אני אומרת להם,
עד עכשיו דיברנו על מחלות של המוח. עכשיו נדבר על מחלות
נפשיות. איך זה קשור למוח לדעתכם?  מתחילה לספר לילדים על
טורדנות כפייתית, בשילוב הדגמה דרמטית של יציאה מהבית ובדיקה
של ידית הדלת שלושים פעם. הולכת וחוזרת ושוב הולכת וחוזרת לדלת
הכיתה, נכנסת לדמות. הם צוחקים אבל נראה לי שמבינים. במיוחד
יהב, שניגש אליי בצלצול ואומר המורה, יש לי גם טורדנות כפייתית
נראה לי. ואני חושבת, אוי ואבוי, הילדים האלה נעשים כמוני.

כשמשה יוצא לרחוב כל אלה ששוחררו מבית משוגעים או עדיין לא
אובחנו יודעים איפה הוא. יש להם מכשירי קשר. זה שיושב בחדר
הבקרה יש לו שלושה מסכי טלוויזיה. מסך אחד משדר מדלת הכניסה
לבית של משה, השני מהגן הציבורי מול הבית של משה, כי הוא אוהב
לעשן שם לפעמים. השלישי משדר מתחנת האוטובוס מול הבית שלו, ששם
משה מחכה לאוטובוס שייקח אותו לעבודה כל בוקר.
בחדר הבקרה יש שניים שעובדים במשמרות, כשאחד יושב מול המסכים
אז השני ישן ומתחלפים. שתים עשרה שתים עשרה. לעתים רחוקות יוצא
ששניהם יושבים ביחד מול המסכים, זה קורה כששניהם לא עייפים ואז
אחד מהם יורד למכולת וקונה חטיפים, והם יושבים ואוכלים ולא
מזיזים את העיניים מהמסכים, אפילו ששניים שם ואחד יכול להסתכל
לאן שהוא רוצה, שניהם מסתכלים פשוט כי הם רגילים.
בחוץ יש את הפעילים, אלה עם המכשירי קשר, שבכל פעם שמשה יוצא
מהבית הם מקבלים דיווח מחדר הבקרה. הקבוע מהשיחים בשביל שמוביל
לבית הולך אחרי משה. כשמשה לא מוכן הוא מתחיל להאיץ ונעמד
מולו. אתה צדיק. צדיק. הוא אומר למשה. ומשה כמו תמיד, הולך קצת
יותר מהר אבל לא רוצה להעליב את המשוגע אז הוא אומר לו תודה.
לא. אתה ממש צדיק. תן לי לברך אותך, המשוגע אומר. אין צורך,
משה עונה אבל קצת מפחד אז הוא נשאר.
אחד ליום זה מספיק. מחר נשלח את הקבועה של האוטובוס להגיד לו
שהוא הבחור הכי יפה שהיא פגשה, היא תרד מהאוטובוס בתחנה וכשזה
יתחיל לנסוע היא תרדוף אחריו, תדפוק על הדלת השקופה ותצעק
למשה- רגע, אל תלך. אני רוצה את הטלפון שלך. רגע.
ומשה יאיץ בנהג לנסוע, וכמו תמיד ייבהל קצת ואחר כך יצחק,
ואחרי זה הוא ישאל מה יש בו שמושך את כל הפסיכים מהרחוב, מה,
יש להם איזו יחידת בילוש שעוקבת אחריי...

תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן. אבל עכשיו, כמו שאני
יושב, יש לי סיכוי להינצל אני חושב. תמיד כשאביתר בנאי מגיע
לשורה הזאת בחזה שלי נולד גוש, ואז נכנס הפסנתר מנגן דקה
ועשרים שניות, והשיר נגמר אז הגוש לא מספיק לצאת. נשארת רק
הרעדה בעורף כמו שממש צריכים פיפי אבל מתאפקים כמה שעות, ובסוף
הוא יוצא רק שכאן הוא נשאר בפנים תמיד.

הגוף נעשה קטן יותר כשאני מתאהבת. לא יודעת לכמה אחוזים
מהאוכלוסייה זה קורה, אבל אצלי זה ככה. בהתחלה היה לי מפחיד
ממש, כשהתאהבתי פעם ראשונה. לא הבנתי מה קורה איתי. כבר קבעתי
תור לרופא כי חשבתי שיש לי סרטן, אבל האקס שלי אמר לי, מה את
נורמאלית? את מאוהבת בגלל זה את ככה. אמרתי, ואללה, יש מצב. זה
היה מזמן אבל עד היום, לפעמים בלילות שאני מאוהבת זה קורה לי
שוב. כואב לי כל הגוף כאב עמום כזה. אז אני יודעת שזה מתחיל.
אני נושמת מהר- אולי בגלל זה הגוף קטן במהירות. אבל מה לעשות,
זה מפחיד.

ובפנים, עמוק, קורה משהו הפוך. דבר גדל, ולוחץ לצאת החוצה. אני
לא יודעת מה המקור של הדבר. אולי בבטן, אם הייתי יודעת הייתי
יכולה אולי לטפל בזה. זה גדל בתגובה לזה שהגוף קטן, נראה לי,
ואם הגוף לא היה קטן אז הדבר היה נשאר בגודל שלו. הדבר מתפשט
ולוחץ על האיברים הפנימיים, על הריאות והלב ועל הלבלב, על
שלפוחית השתן ואז אני גם צריכה לשרותים אבל אין לי כוחות לצאת
מהמיטה. זה מעייף כל הסיפור הזה. כל לילה. אני גם יודעת שאם
אגיע למראה בשרותים ואסתכל בעצמי ואראה איך הגוף שלי קטן אני
אבהל, וזה לא יוסיף להרגשה. אחרי שהדבר לוחץ על האיברים
הפנימיים, הוא גדל עוד ולוחץ על העור שלי, שבטח נהיה אדום ואחר
כך כחול מרוב שהדם לא מגיע אליו, אבל אני לא יכולה לדעת
בוודאות כי לא קמתי לראות במראה.
בבוקר זה נרגע בדרך כלל. הגוף חוזר לגודל הטבעי שלו.

הקטע הוא שעם כל התאהבות זה נעשה יותר ויותר כואב, וגם מי
מבטיח לי שהגוף תמיד יחזור בבוקר לגודל שהיה לו. אולי הגוף
יקטן לילה אחד עד שהוא יעלם לתמיד, והדבר יבקע ממנו כמו אפרוח,
או ייזל ממנו כמו לבה רותחת, או יתפוצץ ויקרע את הגוף לחתיכות
כמו פיגוע.