שני ילדים יושבים בתוך אוטובוס שלא זז כבר שנים. החלונות שלו
מרוססים בספריי ואטומים, גם הדפנות שלו מכוסות בגרפיטי, רק
שניהם יושבים בתוך עיגול של אור שנוצר מסדק בחלון אחד. המבט
שלה תקוע במכלי ספרי ריקים ממול, המבט שלו תקוע בקורי עכביש על
התקרה. ואז היא שואלת:- "מה הדבר שהכי היית רוצה?", "הייתי
רוצה בית, הייתי רוצה גם משפחה, אבל אין לי וכנראה שאף פעם לא
יהיה. הדבר שהכי הייתי רוצה הוא להגיע לפסגה של האולימפוס. מה
את הכי היית רוצה?" הוא מסתכל עליה. "אני" היא אומרת, "הכי
הייתי רוצה רק לגעת בפסגה של האולימפוס וזהו, אבל אני בכלל לא
יודעת את הדרך", היא משפילה את המבט. "אל תהי עצובה" הוא נוגע
ביד שלה, "אני מבטיח להראות לך את הדרך כי את החברה הכי טובה
שלי", היא מרימה עליו מבטה,
"תחייכי תמיד, זה מתאים לך".

יום אחרי יום, הם ממשיכים את הציורים על האוטובוס שלא זז כבר
שנים באמצע השדה. אנשים באים, אנשים הולכים, עננים שטים
מלמעלה, ורק אז אחרי כל כך הרבה זמן הם מסתובבים אחד אל
השנייה, המבטים שלהם מצטלבים, העיניים הירוקות שלו שוקעות בתוך
העיניים שלה. "את יותר יפה ממה שזכרתי" הוא אומר, "גם אתה" היא
עונה. הוא מנשק אותה על השפתיים, ואז לפתע בא איש אחד עם
מעטפה, "אורן?, יש פה אורן?" הדוור הנבוך שואל, "זה אני" הוא
עוזב את פניה והולך לפתוח את המעטפה. מחוץ לאוטובוס יש חבילה,
ובתוך החבילה יש תיק עם נעליים, חבל ובקבוק מים. הוא חוגר עליו
את התיק ומסתובב אליה, "אני מבטיח לקיים את מה שהבטחתי", היא
מסתכלת עליו מתוך האוטובוס, העיניים שלה נוצצות. הוא מחייך
אליה והיא אליו, ואז הוא נעלם בתוך השדה.

מדי יום נופלות לאוטובוס אבנים עטופות במכתבים ממנו. כשיש גשם
הוא שולח לה נוצות לחסום את החורים וכשחם הוא שולח לה רוח הרים
בשק.
היא שולחת לו לחם מהחיטה שבשדה וחום של אהבה לרפא את הפצעים
מהדרך. ואז יום אחד הגיע אותו דוור עם מעטפה, "שרה?, יש כאן
שרה?" הוא שואל. הוא נותן לה מעטפה. מחוץ לאוטובוס חיכתה לה
חבילה וכשהיא פתחה אותה היא גילתה לחם וחום של אהבה, ואבן
מהאולימפוס עם מכתב קשור בחוט:- "תודה על הכול, בעוד שעה אגיע
לפסגה של האולימפוס ושם יש כל מה שאני צריך. מאחורי המכתב יש
מפה לפסגה, זאת הדרך, בדיוק כמו שהבטחתי, ושוב תודה - אורן".
העיניים שלה התמלאו בדמעות. היא הסתכלה למעלה אל שמיים שנראו
כמו מאחורי שכבות של ניילון ואמרה לעצמה:
"לא אהובי, בעוד שעה תגלה שבפסגת האולימפוס אין דבר מלבד קור
שקט ובדידות, כי איש עוד לא הגיע לשם לפניך.
והאלים, - רק אלים רואים אלים."
היא נגבה את העיניים במכתב עד שהפך לממחטה מוכתמת.

ומלמעלה, על פסגת האולימפוס ישב לו ילד אחד, מסתכל למטה על
ילדה בשדה, באמצע שום מקום, נכנסת לאוטובוס שלא זז כבר שנים.
והיא חופשייה לעשות כל מה שהיא רוצה, כשהוא שם למעלה בודד,
בקור המקפיא של פסגת האולימפוס, חי בידיעה שהנעורים שלה יעברו
בחברת אנשים שיתנו לה מה שתרצה, עד שיום אחד היא תטפס איתם
ותכבוש לה פסגה משלה.