חבר טוב שלי לקה בהתקף לב לפני שבוע. הוא בן 34. שלושים וארבע!
אני בת שלושים ושתיים וכמוהו, מעשנת כמו קטר. הלכתי לבקר אותו
היום בבית החולים.
הוא סיפר לי שעשו לו צינתור ושמו לו מן קפיץ בלב שישחרר את
הסתימה בעורקים. מה אני אגיד לכם, לקחתי את זה די קשה. עוד
שנתיים אני אהיה בת שלושים וארבע, ובקצב שאני מעשנת מי
יודע...ישר התחלתי בחישובים מעשיים ומדוקדקים.
אני ארד לחצי קופסא ביום, אוכל אוכל בריא, אעשה הליכות, יו
ניים יט. בלי להרגיש בכלל התחלתי לכרסם יחד איתו פריכיות אורז
בטעם של קלקר, לאות הזדהות.
דיברנו קצת על החיים ולמה אנחנו צריכים את זה בכלל ואני כבר
הייתי על סף דמעות. אלהים, בכה לב הקיפוד שבתוכי, אנחנו עוד
צעירים, תן לנו קצת זמן להשתולל, לחיות, לעשן, להרביץ ארוחות
עתירות קלוריות, לשתות קולה.
כל כך כאב לי עליו. יושב לידי במדי פיג'מה ומכרסם פריכיות
בתוגה. ראיתי עליו שהוא עוד לא מעכל לגמרי את רוע הגזירה, לא
ממש מבין את העתיד שצפוי לו. עתיד אפור למדי, נטול ניקוטין,
צ'יפס או גלידה. עתיד של עמידה על המשמר ופחד. בעיקר פחד. וכל
הזמן הזה המשכתי לחשוב על עצמי במונחים של קבלת החלטות. אני
אפסיק לעשן, אני אלך פעמיים ביום, אני אשמור על הדיאטה. תוך
כדי שיחה איתו שמתי לב שזה הפך כבר למנטרה פנימית, אני אפסיק
לעשן, אני אלך פעמיים ביום, אני אשמור על הדיאטה.
אבל אין, איך שנפרדתי ממנו דפקתי המבורגר וצ'יפס
ב"מקדונלדס".העיקר הבריאות.