כולנו יושבים באולפן, אוחזים במטרה מאוחדת שאין צורך לציין
באופן מילולי.

ג`יימסון מלטף את הזכוכית. חם בפנים וקר בחוץ ואני מפוקסת כולי
בפיסת נייר עלובה שהספקתי לתלוש מעיתון בדרך מהרכבת לתל אביב.
מילים מנסות לספר, אני משתפת פעולה.

הוויסקי שורף בגרוני. אני צופה בו אוחז בצוואר הגיטרה
באלגנטיות ונוגע בנקודות נקודות על השריגים. אני לוקחת אליי
לגימה קלה. ועוד אחת. אני מחייכת בטיפשות ועוצמת עיניי, משעינה
את הראש אחור, הויברציות של הקונטרבס זורמות בעורקים היישר אל
מוחי השותק, אני שרה. אני שרה מהבטן ומהגרון ומהלב ומבין
הרגליים.

המברשות מבלבלות את עור התופים והמצילות חגות במעגלים סביב
המלודיה הבלתי פוסקת. הוא שר את התרצה הקטנה מעליי,
והסקסופוניסט את הקווינטה, כשהוא לא עסוק בנשימות. המינוריות
הזו מחממת בגופי ועומד להתפקע, בתודעה מוחלטת באותו הרגע.

הוא מסתכל עליי, אני שולפת מבט חזרה. הוא מחייך, אני מתמקדת
בשירה, ולא מאפשרת לנונשלנטיות המצועצעת שלו להשפיע על מצב
רוחי.

אני שותקת.
עכשיו תורו לספר לי.

הוא מדבר אליי בפה מז`ור 7. האוזניים מלוכלכות באדום כהה.
השפתיים נרטבות. העיניים נעצמות, הרגליים רפות ופשוקות מעט.
הצוואר מדרדר אחורה.
תוים מפלסים את דרכם אליי מכל כיוון. הסקסופוניסט מחייך ומהדק
בי את מי במול, הוא יודע בדיוק מה אני אוהבת.
הקונטרבס משלב צעדיו הכבדים בתהלוכת הסולמות היישר אל
הסימפונות שלי. אני נשכבת אחורנית וממשיכה לשיר, מתנשמת
ומתנשפת ומתקפלת ומתכווצת והתופים מלטפים, מלטפים מברשות
עדינות בשערי ומצילות קרות בגבי התחתון ומעלה. הוא מתבונן,
מוליך אותי ככל שהשדר מתחזק.
מצילות עצומות
קונטרבס
כלי נשיפה ומיתרים
סובבים בחלוני
והוא
הוא
הוא
מפשק

וסוגר;