אני מהלכת על קצות אצבעותיי, מנסה לא למעוד. לאמץ את שרירי
הרגליים ולהרגיש כמרחפת. עושה סיבוב פירואט קטן ואחר כך עפה
באוויר למקומות רחוקים.
אני אוהבת להתאמן מדי פעם, כדי לשמור על הגמישות, על הרכות
שבריקוד, על מה שהיה. אולי קצת גם לנפש, שאוהבת את המחול
ומתמזגת באין ספור תווים וצעדים החותכים את החלל.
גילי כבר אינו מאפשר לנוע בקלילות כמו פעם, למרות שהמוסיקה
אינה פשה מנימי גופי.
אין לומר שלא עשיתי, כי עשיתי. הייתי בלהקת מחול בארץ ואפילו
עשיתי כמה כוריאוגרפיות. אכן כן, אין אני מרגישה תחושה של
החמצה, אלא של רפיון.
איך יכול אדם להסביר את מהות הריקוד ואת האהבה הגדולה למישהו,
אשר לא מתעניין במקצוע ובדבר. והרי, זאת עבודה לכל דבר. האהבה
למקצוע מהולה בהקרבה של הגוף והנפש יחדיו.
כנראה שהמחשבות הזורמות בראשי הינן תוצאה של בדידות. בעלי כבר
איננו. הוא נפטר לפני שנתיים לאחר התקף לב. היתה לנו זוגיות
נפלאה, עם עליות ומורדות עם משברים וחיזוקים, וכך פתאום, צנח
אל מותו, כשליבו נדם.
מה שנשאר לי אלו שלושת ילדיי, אשר הם אושרי הגדול.
אין אני אומרת שהייתי אם למופת, לא אשלה את עצמי, אך אני אוהבת
אותם ותמיד אוהב.
עכשיו יש לי אפילו נכדים, שניים, חמודים להפליא. אנשים קטנים
עם כפות רגליים קטנות וידיים ידי בובה. אך אני משוחדת. כל אחד
שיש לו ילדים ונכדים משוחד.
בקרוב, תהיה הופעה לכבודי. כך הוסבר לי. על מפעל חיי בתחום
המחול. איני אוהבת אירועים נוצצים. בסך הכל עשיתי את עבודתי.
עשיתי את מה שנפשי ביקשה. הלכתי לפי הצו שהנחה אותי בתוכי.
אך האמת, אין זה נכון. כי אני מתרגשת. הם עושים בשבילי מופע.
מופע חיי. ועוד מבקשים ממני להעלות ריקוד בכיכובי.
כבר כמה שנים טובות, שאני יותר מורה מאשר רקדנית. שאני מאחורי
הקלעים, מנגנת על מיתרי תלמידיי.
אך הכושר נשאר אצלי, הרוח עדיין נושבת והגוף כשר.
שכבת הזמן התחילה להתכווץ, השיא עדיין לא הגיע, יש לעשות. אותה
שלמות שאליו הרקדן רוצה להגיע, אל היכולת המקסימלית של הגוף
שהנפש מתחברת אליה בצורה טוטאלית ואובססיבית. אך גם כשמגיעים
כביכול אליה, אין עדיין מנוס כי המצב הוא טוב, אפילו טוב מאוד.
אך המצויין - רק אלוהים יכול להגיע.
כשאני פונה אל הרקדנים בהערות, אין ספק שחושבים כי אני אישה
רעה, מכשפה, אחת שתחסל אותך בשנייה ותראה לך שאתה יכול עוד קצת
ולשפר פה והפלייה עדיין לא טוב מספיק. אך הם לא מבינים, זו שפת
הריקוד, לחדור לעומק, לחטט, לאמץ, להזיע עד שאין ספק כי השלמות
באופק.
אלו הם חייו של רקדן, אהבה אין סופית לגוף ובאותה נשימה הלקאה
עצמית חסרת פשרות - ההנאה היא תוצר לוואי, היא לא המהות.
כשמגיעים לגיל זיקנה (מילה נוראית, אך צריך לקבל אותה כמות
שהיא), רוצים את הדברים הקטנים, את הנוחות והשלווה. איני עד
כדי כך זקנה, רק בת 60 (אמרו לי שאני נראית בת 50). אותה
שלווה, אשר במירוץ החיים של העבודה המאומצת לא התאפשר לי לטעום
ממנה.
אני מאוד מתגעגעת לעמי, אהוב ליבי, משוש נפשי. איך אוכל לתאר
אותו, גם איני רוצה לתארו. אצלי הכל קשור באמוציות, הן הריקוד
והן חיי, אשר קשורים בהרבה סערות נפש וירידות. כך גם אהבתי
לעמי. אך זוכרים את הרגעים הקטנים האלו, בהם הוא היה שלי ואני
הייתי שלו - הפשרות נשאיר למתוסכלים.
אני מודה לו על שסבל אותי, שקיבל אותי כמו שאני, שלא תמיד היה
לי זמן לזוגיות, אך אותם רגעים מוצו עד תום.
שלושת ילדיי דואגים לי. כל אחד ואחת בתורם. בתי הבכורה, שי,
שידכה לי איזה מישהו, איזה שחקן די מוכר. הסברתי לה שאני עדיין
לא מוכנה לקשר. אך היא בשלה, אמרה לי שלפחות אצא לבילוי,
לדייט.
האמת, הוא אמור לאסוף אותי עוד כמה שעות, ואני, שלא העזתי
להראות איזושהי התעניינות בו, עומדת כבר כמה זמן מול מלתחתי
ולא יודעת מה ללבוש. על זה אני מתעכבת. כולי מפוחדת. כמו ילדה
בת 20. ועוד אני צריכה להתאפר (לא יותר מדי, אני לא בהופעה).
אולי באמת הגיע הזמן לסיבוב שני, לקחת את עצמי בידיים ולדאוג
לכך שידאגו לי. לא לפחד אלא לזרום, כמו ששי אומרת. טוב, אז
אזרום.
עמי, אני יודעת שאתה רוצה שאמשיך הלאה כמו שהזכרת לי כשהיינו
באיזה טיול בנגב והתרגזתי עליך שהתבלבלת בניווט או משהו כזה.
אתה אז אמרת לי שבגלגול הבא, כשתמצאי לך מישהו אז תדאגי שיהיו
לו מפות טובות.
עכשיו אני חושבת שאני מבינה אותך.
אזכור זאת, כשאתחיל את מסכת הדייטים שלי. מקווה שלא יהיו
הרבה.
עוד מעט הוא מגיע.
אני מוכנה, רועדת קצת, אך מאמינה שאעבור את בשלום.
בהצלחה, ושאשבור רגל.