22 חודשים הוא אהב אותה. אהבה יוקדת ובלתי מתפשרת. הוא הדרדר
בלימודים, רזה, התרחק מחבריו, הפסיק לשחק טניס, רב עם הוריו
ואהב אותה.
היא לא הכירה אותו, ומצב זה היה עלול להיות הדדי אילולא הוא
נתקל בה לגמרי במקרה לפני 22 חודשים.
היה זה יום מעונן בראשית הסתיו, יום שטמן בחובו הבטחה לגשם
והתחדשות. הוא חזר מחוג הטניס והלך בלאט בתשישות איברים עד
שראה נערה קטנה שהרוח תפסה את חצאיתה הפרחונית ואת שיערה הארוך
ושיחקה בהם בשובבות, יורדת במדרון הפתלתל. היא לא ראתה אותו
והוא התחבט בדעתו מה לעשות, האם לגלות עצמו לפניה, לרוץ אחריה
או להמשיך כמתוכנן לביתו שם הוא ישטוף במקלחת חמה את אגלי
הזיעה שהצטננו על מצחו ואת התבוסה שנחל מחברו לקבוצה. בעודו
מתלבט דמותה יצאה מטווח ראייתו והוא נותר מאחור בודד מתמיד.
משך כל השבוע שלאחר מכן הייתה דמותה נסחפת ברוח דמיונו, ובחוג
הטניס הוא לא היה מרוכז וייחל לתום הזמן כדי לרוץ למדרון
ולחכות להזיה הפרחונית שהרוח תשא עמה. ואכן היא הייתה שם,
מקפצת ורצה כשצחוק הפעמונים שלה עושה שמות במדרון העקלקל. הפעם
הוא לא עצר לשקול את מעשיו, והתמסר למעקב אחריה. הוא הקפיד לא
להיראות או להישמע פן יפגע בשלמות ההוויה שלה, לבדה עם הרוח
וההר.
העלים על ההר האדימו ונשרו במחול ססגוני, והגיע החורף, ולאחריו
האביב שהפריח עלים חדשים והקיץ שהצהיבם, וכך הסתיים מחזור
עונות אחד והתחיל משנהו. והיא והוא לא שינו סדרם, והמשיכו
לנשוב יחדיו אל אותו מדרון ואל אותה הדרך.
הוא השתנה בלי הכר והפך גרום, סהרורי, מכונס בעצמו, אבל חש חי
כפי שלא חש מימיו כאשר רוח פרטית מנשבת ברחשי ליבו.
היו אלה ימי שלהי הקיץ, 22 חודשים לאחר אותו מראה נשגב על דופן
ההר,  והאוויר העומד והמעיק חסר את משב הרוח הקל שבקלים,
ולראשונה זה חודשים רבים הוא איבד את דרכה על צלע ההר והלך
כסומא לכיוון לא ידוע. שעה, שעתיים, ואין זכר לאהובתו. הוא
התיישב לחכות לסימן חיים ממנה על סלע גיר בולט תחת צילו של עץ
זית ישיש, השמש היוקדת קפחה על ראשו והוא נרדם אט אט וחלם
חלום. ובחלומו אהובתו הקטנה החליקה החוצה מקליפתה האנושית
והתגלתה כארטמיס, אלת הירח, ההרים והציד השנייה ביופייה רק
לוונוס. והוא, בן האנוש חסר הייחוד וההוד, התיימר לכבוש את
האלה הבתולה לעצמו ועוקב אחריה בשבילי יער העד. היא עוצרת
להשיב את נפשה על יד מעיין טבעי הפורץ מבין הסלעים ומחליטה
לרחוץ בו. הוא אינו מסוגל להסיר עיניו מגופה הענוג ובחמדנותו
אותה הוא קם, יוצא ממחבואו ופוסע לעברה. כעסה של ארטמיס רע ומר
הוא, וכעונש היא הופכת אותו לצבי. עונש זה אין בו גמול הולם
בשבילו כי הוא מאושר לעקוב אחריה וללוות אותה, הפעם ביודעין,
לכל אשר תלך. הרה, אשת זאוס האימתנית, רודפת את ארטמיס, יוצאת
חלציו של זאוס מאישה אחרת, ושולחת עליה רודפים רבים מספור.
הצבי הנלווה לארטמיס במסעותיה, ראה אותה הודפת רבים מהם
לאבדון, אך ביום קיץ אחד כאשר עצרו שניהם להרוות צימאונם בנחל
הזורם במורד גבעה מחורשת תקף אותם מארב. הצבי קפץ מעלה על מנת
לספוג בגופו את החץ המורעל שכוון אל ליבה של אהובתו, אך הוא
נקלע לצמחיית היער העבותה ונתקע בה. בעודו נאבק בחורש הטבעי,
הוא ראה אותה מובסת על ידי תוקפיה ונופלת לאחור בזעקה אחרונה
של תרעומת כנגד הנצח שהובטח לה. לפני שהאדמה הבוצית הרכה קלטת
אותה לתוכה, חזרה דמותה לדמות הנערה הקטנה של ההר.
הוא התעורר בוכה ומתנשף כמו אחרי מאבק לחיים ולמוות. דקות
ארוכות לא הצליח לאסוף את עצמו, ומשברי החלום שזכר הרכיב את
תמונתה האחרונה של אהובתו. הוא קם מהסלע, התמתח לאיטו,
ולראשונה זה חודשים ארוכים שקל לזנוח את המעקב אחריה ולשוב
לביתו שפוף ומובס, אך בפיו הייתה תחושה מבשרת רעות של סוף ושל
חוסר אונים לעומת כוחות הטבע והגורל המשחקים בו ולכן לא העז
להפר את איזון חייו.
הוא החל ללכת וניסה להדחיק את חלומו למעמקי תודעתו, אך פחד
תהומי אחז בו. משב הרוח הראשון של אותו יום העיר אותו מסרעפיו
הנוגים והביא לו את הד צעקתה האחרונה כאשר נפלה מקצהו של צוק,
והוא, שהתיימר לאהוב אותה בכל נים ונים מגופו, עמד מנגד ולא
היה שם כדי לבלום את נפילתה אל תהום ההר והנשייה.
ועברו חודשים על חודשים, והוא נותר לחכות על אותו נוף הררי של
אהבה ראשונה, אך יותר לא הביאה לו הרוח דבר, ובפרט לא נחמה.