[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גולדן דרגון
/
דנה פישמן

את המריבות של דנה פישמן וההורים שלה שמעו תמיד בקול. הם תמיד
היו לא הוגנים כלפיה ולנו זה לא היה אכפת, כי שנאנו אותה.
אחרי מה שקרה ליוסי פישמן, אחרי שהורים של דנה לא נתנו לה לצאת
לאף טיול של בני עקיבא, אחרי שאנחנו כבר היינו בכיתה ח (וכך גם
דנה. אבל שגית וטל עוד היו בכיתה ו) שמענו אותה, בפעם הראשונה,
צועקת על ההורים שלה.
בהתחלה לא התרגשנו כי תמיד שמענו צעקות משם, אבל אלה תמיד היו
הם שצעקו עליה. בעיקר אמא שלה. אמא שלה צעקה על כל המשפחה
שלהם. ולפעמים גם אבא שלהם צעק. ודנה היתה צרחנית יותר מכולם,
ויוסי שתקן כל כך.
אחרי שהבנו שדנה צועקת עליהם ולא להיפך קצת היינו בשוק. בהתחלה
מושיק אמר את זה כדי לוודא שכולנו קלטנו את זה, או כי סתם הוא
כבר התרגל לזה שהוא קולט הכל לפני כולם (וכבר הרבה פעמים
הוכחתי לו שזה שהוא חושב שהוא יותר חכם מכולם לא אומר שהוא
באמת כזה, וגם הוא הוכיח לי את זה בכל פעם שאני חשבתי ככה, ואת
כל זה אתם יכולים לקרוא בסדרת הספרים שיצאה עלי) ואז הוא הבין
שלא אמרנו כלום כי עדיין היינו בשוק.
אחרי שיצאנו מהשוק, מושיק אמר שהוא חושב שאם יפעת היתה איתנו
היא בטח היתה אומרת שהיא מבינה את דנה ושזה טוב שהיא מתקוממת
נגדם. שגית הסכימה ואמרה שזה טוב כדי שהם לא "ידכאו" אותה כמו
שהם עשו ליוסי, וכל הכבוד לה.
מאז הפסקנו רשמית להיות חבורה, כי גילינו שכל מה שיש לנו לעשות
ביחד זה לרכל על דנה פישמן, וזה היה מביך מאוד.



הבעיה האמיתית שהיתה לכולנו כשהגענו לכיתה ט היתה שהמקלט היה
תפוס. הוא היה תפוס בגלל חבורת ההמשך של גילי. הזאטוט התעקש
שהחבורה תהיה במקלט של הבניין שלנו למרות שאין שם אף אחד
מהבניין שלנו בכלל, וגילי עצמו כבר הלך לצופים והפך ממפקד
למשגיח.
הראשון שעלה על הבעיה היה דן.
בתור אח של גילי אמרתי לו שימצא לעצמו מקום אחר, וממילא גם הוא
לא גר בבניין הזה.
כשאני ומושיק חזרנו הביתה באותו היום מושיק מלמל משהו על זה
שבאמת צריך לפנות את המקלט, גם אם לא בשביל דן-אז בשבילנו.
ואני הסכמתי איתו, ושוב החלטנו לתכנן ולצאת לפעולה ממש כמו
בימים ההם, רק מושיק ואני.
למושיק לא היה זמן לתכנן פעולה כי הוא היה צריך ללמוד ולי היה
עוד פחות זמן לתכנן פעולה כי הציונים שלי היו הרבה יותר גרועים
משלו.
כמובן שאני תכננתי את הפעולה.

"אנחנו היינו החבורה הראשונה בשכונה הזאת. אנחנו מכירים את
הראש שלהם. תחשוב עלינו: מה היה גורם לנו לנטוש את המפקדה
שלנו?" שאלתי.
"לי? הרבה דברים. לך? שום דבר." אמר מושיק.
"תחשוב על זה, מה היה לנו שאין להם? מוכרח להיות משהו!" שוב
ניסיתי.
"טוב, כמובן, היו לנו שלושה חברים שגם גרו בבניין שבו המקלט
שלהם?" אמר מושיק והתמתח בשיעמום.
"לא! היה לנו את ג'ינג'י שחר! להם אין אף אחד כזה! הם בטח
מטומטמים ופחדנים ואם נתלה שלט שכתוב בו שהמקלט רדוף רוחות הם
יברחו!" הכרזתי.
"נו באמת. בוא פשוט נלך ונגיד להם שימצאו לחבורה שלהם מקום
אחר. אנחנו גדולים מספיק כדי שהם יקשיבו לנו." אמר מושיק.
התוכנית שלו דווקא עבדה.
כמובן שלא סיפרנו לאף אחד שהמקלט פנוי עכשיו, וגם השבענו אותם
(והם נראו מפוחדים כל כך שאני משוכנע שאפליו ילדים קטנים
ופטפטנים כמותם עמדו בהבטחה) שלא יספרו את זה לאף אחד.
עכשיו המקלט היה רק שלנו.

הבעיה הבאה בתור היתה, שלא היו לנו שום בנות למזמז שם.
(למושיק היו שתיים-שלוש, לא הרבה, לא נקרא.)
לפני שהספקנו לשים לב, המקלט של הבניין שלנו הפך למחששה של דנה
פישמן.



ישבנו במקלט הריק והמלוכלך של הבניין. עכשיו כבר לא היתה שום
חבורת ילדים שתנקה אותו.
"אתה יודע, ממש מלוכלך כאן." אמרתי.
"אז מה? אתה רוצה שאני גם אנקה?" רטן מושיק.
"דווקא חשבתי לסנג'ר את הילדים האלה שהיו פה קודם, אבל אם אתה
מתעקש..." משכתי בכתפי.
המשכנו לשבת בשתיקה כשלפתע הנורה הבהבה ונכבתה.
"שיט, נשרפה הנורה." אמר מושיק.
אף אחד מאיתנו לא זז בכלל.
"שהוועד בית יסדר את זה, זאת האחריות שלו." אמרתי אני.
"כן, זאת לא המפקדה הסודית של החבורה שלנו או משהו." אמר
מושיק.
ואז...
הו, אז נשמעו נקישות העקבים שהופיעו בחלומות שלי.
היא ירדה במדרגות לאיטה לעבר המקלט.
הצטמררתי.
היא נעצרה מול הדלת ואז פתחה אותה בחריקה.
סדק אור כחול של ערב נכנס פנימה מבעד לדלת, ואז הצל שלה הסתיר
אותו.
"למה חשוך פה?" היא שאלה בקול הנמוך, הצרוד, הסקסי והכל כך
דנהפישמני שלה.
הלב שלי נפל לתחתונים.



אם רק הייתי יודע שדנה פישמן תהיה כל כך כוסית כשהיא תגדל, אני
בטוח שהייתי מצרף אותה לחבורה שלי בלי לחשוב פעמיים. הייתי
מעיף את שגית השטוחה עם היותר מידי תלתלים, את טל ודן ההומואים
האלה ואת יפעת שבכלל במנהטן עכשיו ומי זוכר אותה בכלל.
יכולנו להיות אחלה חבורה שבעולם, אני ודנה פישמן.
אה, ויש גם את מושיק. מה היינו עושים עם מושיק? הייתי משאיר
אותו כדי שיהיה לי ממי להעתיק בבגרויות.



אנחנו לא סתם ריכלנו הרבה על דנה פישמן.
דנה פישמן הפכה מהדבר החנני והצרחני של הבניין לילדה רעה.
כשחושבים על זה זה היה כמעט צפוי מראש, היו לה ההורים הכי
גרועים מלכולנו, היה ברור שהיא תמרוד.
למזלה, היא היתה ילדה טובה כל כך עד שגם כשהיא הדרדרה היא לא
הדרדרה יותר מידי. ומצד שני-כגודל הפסגה כך גדולה הנפילה?

נבוכנו כל כך מזה שדנה פישמן הפכה להיות כל כך הרבה יותר
מגניבה מאיתנו עד שהחבורה התפוגגה. היו לנו כל מיני סיפורים
ותירוצים שלא קשורים בדנה פישמן בכלל. אני ומושיק לא דיברנו
שנים בלי אף סיבה מיוחדת, עד שההורים שלי הכריחו אותנו ללמוד
ביחד, ובאמת עשינו את זה כי לשנינו היה לא נעים.

דנה פישמן ברחה שלוש פעמים מהבית, היתה לה להקת רוק וקעקוע על
הכתף. היא עישנה סיגריות רגילות ולבשה ג'ינסים רגילים, רק
שעליה כמובן הכל נראה הרבה יותר טוב. לאף אחת מחוץ לטלויזיה לא
היו כאלה ירכיים עגולים, כאלה שדיים גדולים. היא היתה התגשמות
כל החלומות, עם מגפי הבוקרים והג'ינסים הצמודים והצמות השחורות
הנצחיות שלה.



דנה פישמן עמדה בפתח המקלט ואני ומושיק ישבנו במקלט. שנינו
התעצלנו לזוז מרגע שהאור נכבה, וככה היא מצאה אותנו.
כשדנה פישמן ניסתה להדליק את האור ולא הצליחה, היא הוציאה
מהחזיה שלה פנס.
ואז האירה את דרכה פנימה, משאירה את הדלת פתוחה מאחוריה.
"יש כאן מישהו?" היא שאלה, ושוב הצטמררתי מקול שלה.
היא גיששה עם אלומת האור והאירה על נעלי הספורט של מושיק.
האלומה עלתה למעלה וחשפה את פנינו החיוורות.
"אה, זה רק אתם!" היא צחקה צחוק מתגלגל ומשוחרר, ובסופו פלטה
גיהוק קל. רק אז שמתי לב לבקבוק שהיא החזיקה בידה השניה.
"שוב אתם מתכננים משהו נגדי וחושבים שאני לא יודעת?" היא סננה
בשנאה גלויה.
"מה פתאום? אנחנו סתם דיברנו." אמר מושיק.
דנה האירה על שאר המקלט המטונף.
"זה כבר לא המפקדה הסודית שלכם, אה?" היא כמעט נהמה.
"ל.. ל.. לא! זה כבר לא!" גמגמתי. מושיק נעץ בי מבט. הבטחנו לא
לגלות לאף אחד.
"אוקיי, אז מעכשיו זאת המחששה של דנה פישמן!" היא אמרה בקול
מתוק וכמעט ילדותי וצווחני כמו שהיה לה פעם, ואז זינקה והשתרעה
על ספה קרועה אחת שהיתה במקלט וחלצה את מגפיה ברגליה.
"טוב, אכפת לך רק להאיר לנו את הדרך החוצה?" אמר מושיק ותפס
בשרוולי.
"אין בעיה!" היא השיבה באותו קול מתוק. מושיק גרר אותי החוצה,
ואז רצנו במדרגות ונעצרנו רק כשהיינו קרובים לבית שלי.
"היא כוסית. אתה לא יכול להגיד שהיא לא כוסית. רק הומו יגיד
שהיא לא כוסית." התנשפתי.
"אני יודע, אבל עדיין קשה לי להודות בזה. היא היתה אוייבת
הנצחית שלנו. היא היתה האוייבת הנצחית שלך, ג'ינג'י!" הוא
טילטל אותי.
"אני יודע, לקח לי שנים להשלים עם מה שהיא עכשיו." השבתי לו.
משם המשכנו כל אחד לביתו, ומאז לי דיברנו יותר על דברים שלא
קשורים בלימודים.







"תצרף אותי לחבורה שלך, ג'ינג'י שחר..."
שוב גילי בעט בי כי השעון המעורר לא הצליח להעיר אותי.
"די כבר! די כבר! זה שאתה צריך לקום מוקדם לא אומר שגם אני!"
הוא צעק את אותו המשפט הקבוע שלו.
"תלחין את זה ואולי עוד נראה אותך בערוץ המוזיקה." מלמלתי, ואז
סגרתי את השעון המעורר והלכתי לשירותים.
"אוף, דנה פישמן..." מלמלתי לעצמי.
אני בכיתה יא, כבר הספקתי להחליף שתי חברות (חוץ מטלי בכיתה ג)
,כרגע יש לי חברה שלישית, ואני עדיין חולם על דנה פישמן.

מידי פעם אני נזכר בכל הרמזים המקדימים למה שהיא תהפוך שפספסתי
כשהייתי ילד ואוכל את עצמי על זה.
היה לה חבר כבר אז, היה לה מועדון מעריצים אפילו! היא היתה
מלכת הכיתה שלה, אבל היא למדה בבית ספר אחר ואנחנו התעלמנו מזה
כי כל כך אהבנו לשנוא אותה.
אבל האם באמת שנאתי אותה אז, כשמשכתי לה בצמות חזק עד שבכתה?
האם באמת שנאתי אותה אז כשהובלתי את כל החבורה שלי נגדה?

"ג'ינג'י, אם אתה כבר יוצא מהבית תוריד את הזבל!" קראה אחרי
אמא מהסלון.
"כן, אמא..." אמרתי ולקחתי את שקית הזבל ביד אחת, כשהילקוט
תלוי על כתפי השניה.

את הבגרויות של כיתה י צלחתי בעזרת מושיק, ללא ספק.
אף אחד אפילו לא התחיל לחשוד שהעתקנו, הרי אנחנו אלופי הבלשים
והשוטרים והקצינים והכל, ואם היו משלמים לי אז הייתי יכול ללמד
את המורים כמה וכמה דברים על בילוש ושיטור שהם בחיים לא חלמו
עליהם.
יצאתי מחדר הזבל וסגרתי אותו אחרי, אבל אז דנה פישמן הגיעה עם
תיק זרוק מאוד על הגב ושקית ביד, אז פתחתי את הדלת שוב וחיכיתי
שתצא.
"בצפר, מה?" שאלתי, באדישות מעושה.
"נראה לך? אני שוב בורחת מהבית." היא אמרה.
"לאן יש לך לברוח שאת בורחת לשם כל הזמן?" שאלתי, ומיד התחרטתי
על זה וקיוויתי שאין לה איזה חבר שהיא גרה אצלו או משהו כזה.
"יש חבורה שמתכנסת באיזה מקלט, אני ישנה שם לפעמים. מקום נחמד,
גרפיטים אומנותיים, מוזיקת רוק טובה, סיגריות חינם." היא משכה
בכתפיה ופנתה ללכת, אך ברגע האחרון התחרטה ופנתה אלי עם חיוך
זדוני על הפנים.
"רוצה להצטרף לחבורה שלי, ג'ינג'י שחר?"



גם כן נכתב ב25.11.07
גם כן פאנפיק של ג'ינג'י של גלילה רון פדר עמית,
אני כבר לא חושבת שיהיה לזה עוד המשך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם בקולנוע
התמונה הייתה
באה מהרמקולים,
ואילו הצלילים
היו מגיעים
מהמסך, זה היה
כל כך אדיוטי
שבא להקיא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/08 7:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גולדן דרגון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה