ההתפרקות של החבורה שלנו נגרמה ממשהו שהלהיב את כולנו בהתחלה:
סופסוף היינו גדולים מספיק כדי להצטרף לצופים.
הצופים - מעמד שרצינו ושאפנו אליו, מה שכל כך התאמנו לקראתו.
אני זוכר שאספתי את כולם במקלט כדי להתייעץ אם קודם כל נלך
לצופים רק אנחנו הגדולים, או שנחכה שגם טל ושגית יהיו גדולים
מספיק כדי להצטרף לצופים ואז נצטרף כולנו יחד. אני לא רציתי
שיהיו מתחים והבדלים בין בני החבורה.
בסופו של דבר הסכמנו אז שנלך לצופים קודם כל אנחנו הגדולים,
ובפגישות נלמד את הקטנים את מה שלמדנו שם והם יוכלו להתאמן יחד
איתנו על מחנאות וכל מיני סוגים של קשרי-חבלים.
מבלי ששמנו לב, כבר התפצלנו לשתי קבוצות, ל"קטנים" ו"גדולים".

טל ושגית לחצו עלינו מאוד. הם רצו שנקבע פגישות כל הזמן, כמו
שקבענו בהתחלה-פעם בשבוע-אבל למי היה זמן?

היה כל כך כיף, יצאנו לכל כך הרבה טיולים ולמדנו כל כך הרבה
דברים על הישרדות, דברים צבאיים כאלה, דברים מהסוג שתמיד
השתוקקתי ללמוד.
מושיק, לאומת זאת, העדיף את הספרים. באחד הטיולים, בזמן שאני
וכמה מהחברים המורעלים החדשים שלי בנינו את המאהל, מושיק
התיישב לו בנחת כשהוא נשען בגבו לעץ וספר בידו.
זה כן הפריע לי קצת, שמושיק קורא בזמן שאנחנו מתאמצים, אבל
מושיק כבר הסביר לי בדרך באוטובוס שזה רק הגיוני שכל אחד יעשה
את מה שהוא אוהב לעשות. אני התווכחתי איתו ואמרתי לו שאם הוא
בכלל לא אוהב מחנאות והשרדות הוא לא צריך לבוא לטיולים האלה.
מיד התחרטתי על שאמרתי את זה כי אני רציתי שהוא יבוא, הוא הרי
החבר הכי טוב שלי אחרי הכל, אבל כמובן שלא התנצלתי. מושיק אמר
שאני צודק והסיבה היחידה שהוא בא זה כדי להנות עם החברים שלו
ולא כדי לעבוד קשה.
אז מושיק ישב לו בנחת וקרא ספר ואנחנו התאמצנו ובנינו את המאהל
ולא הפריע לנו שמושיק יושב בשקט וקורא ולו לא הפריע שאנחנו
מרעישים ובונים מאהל, אבל אחד המדריכים ראה את מושיק יושב
וקורא, חטף לו את הספר מהיד וצעק עליו.
אני לא ראיתי בדיוק מה קרה, אבל אחר כך ראיתי את מושיק בוכה.
רציתי לגשת אליו לשאול מה קרה אבל הוא כבר נעלם שוב.
במשך הטיול ניסיתי למצוא אותו אבל הוא לא היה בשום מקום. רק
כשהגענו הביתה גיליתי שהוא חזר הביתה באמצע הטיול. הוא אמר
שיותר בחיים הוא לא ילך לצופים, אבל הוא נשאר החבר הכי טוב
שלי, למרות שאנחנו כל כך שונים. כבר היינו פחות קרובים מפעם,
אבל עדיין הוא היה האדם הכי קרוב אלי.

אז נשארנו אני, דן ויפעת. האמת היא שיפעת באה פחות ופחות
לצופים מאז שמושיק עזב. אני הכרתי אותה וידעתי שהיא קשוחה כמעט
כמו שגית, ולא יכול להיות שהיא הפסיקה לבוא כי זה קשה לה מידי
או כי היא מפחדת מגו'קים, אבל לא הצקתי לה בגלל זה. אם היא לא
רוצה-שלא תבוא. ממילא היו לי דן וכל שאר החברים החדשים
והמגניבים בצופים, שגם הם היו בדיוק כמוני והיה איתם הרבה יותר
כיף.
המדריכים של הצופים התלהבו ממני מאוד וכל הזמן אמרו שאני עוד
אהיה מדריך כשאגדל.
בינתיים, דנה פישמן הלכה לבני עקיבא. היא אמרה שזה כמו הצופים
רק של דתיים אבל זה לא נכון בכלל, בקושי יש להם שם טיולים והם
לומדים שם סיפורים במקום דברים צבאיים והישרדותיים, זה הרבה
יותר משעמם.
עד שהיה להם איזה טיול זה היה נטיעות בט"ו בשבט, שאת זה יש גם
לילדים בגן. היא כל כך התלהבה מזה שסופסוף יש לה טיול ואנחנו
שוב היינו מאוחדים כנגדה וצחקנו עליה כולנו (למרות שמושיק לא
צחק מכל הלב, הרי הוא ממילא לא אוהב טיולים).
אבל בפסח גם לדנה פישמן היה טיול אחד רציני, וההורים שלה לא
הרשו לה לצאת לטיול. היא כל כך צעקה ובכתה, אבל כלום לא עזר
לה. אנחנו כמובן שמחנו לאידה, אבל באותה התקופה קרה עוד משהו
בבניין שהורים שלי הרבו לדבר עליו: יוסי פישמן.
יוסי הוא האח הגדול של דנה, והוא היה אח גדול רגיל, כמו כל
האחים הגדולים, חוץ מזה שהוא היה פחות מעצבן מיורם אבל הרבה
יותר פישמני מטומטם ממנו. אני חושב שאם הוא היה אח שלי במקום
יורם אולי הייתי מסתדר איתו יותר טוב, אבל הוא פישמני כזה, מה
לעשות?
זה מה שחשבתי עליו עד שקרה מה קרה איתו.
אני לא יודע מה קרה איתו.
אני רק יודע שלאט לאט, אבל ממש לאט, כל כך לאט עד שאפילו לא
שמנו לב שזה קרה, יוסי פישמן הפך מאח גדול רגיל לטיפוס כזה לבן
וצנום עם גב כפוף וחיוך מטומטם של משקפיים ושיניים עקומות.
אנחנו היינו ילדים טובים שלא צוחקים סתם כך על אנשים מוזרים,
אבל הוא היה פישמני אז זה בסדר. זה מה שחשבנו כשצחקנו עליו.
אבל אחר כך כולנו קיבלנו הרבה צעקות מההורים שלנו, ויותר לא
דיברנו על זה וגם לא צחקנו עליו.

שגית וטל תפסו פיקוד. שגית היתה המפקדת, והם גייסו חברים חדשים
מהשכונה בשביל החבורה החדשה שתמלא את מקומינו, מרגע שהפכנו
להיות צופים וגדולים. אני הייתי גאה מאוד בגילי שסופסוף נראה
שהוא מתחיל להביא תועלת כששגית וטל צרפו אותו.
מידי עם היינו באים לבקר במפקדה שלהם, שהיתה במקלט בבניין של
שגית, אבל כבר לא היינו חלק מהחבורה הזאת. היינו גדולים, אבל
עדיין היינו חברים. כשהיינו באים לביקור, היינו עומדים בשורה,
נשענים על הקיר ומסתכלים על איך ששגית עומדת על הארגז שלה
ומסכמת את הדברים. לפעמים היא היתה הולכת במעגלים לפני הארגז
כשהיא מדברת. תמיד היא התייעצה עם כולם והם היו עושים הצבעות,
ממש כמונו. מידי פעם שגית היתה פוזלת לעברי, כאילו היא רוצה
לדעת מה אני חושב על החבורה שלה, ולי תמיד היו דברים טובים
להגיד להם, והם כולם העריצו אותי והתלהבו מאוד בכל פעם שבאתי
לבקר. הם כמובן העריצו והתלהבו מכולנו, אבל ממני הכי.

החבורה שלנו לא התפרקה לגמרי. עדיין היינו ממשיכים להפגש במקלט
של הבניין של מושיק ויפעת ושלי, רק שהפגישות שלנו הפכו להיות
יותר ויותר נדירות. דן היה מביא את שיעורי הבית במתמטיקה שלו
לפגישות האלה כדי לנצל אותן לשאול את מושיק כל מיני דברים שהוא
לא הבין בשיעורים. אני לא הייתי עושה שיעורים בכלל כך שלא היו
דברים שלא הבנתי בשיעורים. אותה התקופה חשבתי שיפעת די מאוהבת
במושיק, וגם שגית וטל חשבו את זה כשדיברנו על זה לפני שיפעת
ומושיק הגיעו לפגישה ודן שכב על הרצפה עם מחברת חשבון לפניו,
כשהא לועס את קצה העיפרון שלו ומנסה לחשוב על פתרון.
בפגישות בעיקר שיבחנו את החבורה של שגית וטל וייעצנו להם
דברים, ואחר כך דיברנו קצת על הצופים ולימדנו אותם דברים
שלמדנו שם. שגית בעיקר רצתה ללמוד, טל נדנד לדן הרבה בבית כדי
שילמד אותו ולשגית לא היה אף אחד ללמוד ממנו, אילו לאבא שלה
השוטר לא היה זמן בשביל זה.
דנה פישמן כבר לא הפריעה לנו בפגישות שלנו.
לא יצאנו לעוד פעולות.
מושיק היה עוזב את הפגישות יותר ויותר מוקדם, עד שיום אחד הוא
לא הגיע בכלל.
לפגישה הבאה גם יפעת לא הגיעה.

כשהיינו בכיתה ו, שגית וטל הצטרפו לצופים סופסוף. עכשיו רוב מה
שעשינו בפגישות היה לדבר על הצופים.
שגית וטל עזבו את החבורה כי הם הבטיחו ללמד את החבורה שלהם
דברים שהם למדו בצופים, וגילי פתח חבורה חדשה כששגית וטל מידי
פעם מבקרים בפגישות שלה ומייעצים לו כל מיני דברים.
עכשיו אני ומושיק היינו חברים בעיקר בזמן הלימודים.
הורים שלי חיבבו אותו מאוד וכל הזמן הזמינו אותו אלינו כדי
שילמד איתי למבחנים ויעשה איתי שיעורים.
כשהוא היה בא היינו מדברים קצת, כך גיליתי שיפעת נתנה לו נשיקה
בלחי לפני שהמשפחה שלה ירדה למנהטן.
מושיק לא הראה שום צער או געגוע על זה שיפעת הלכה לבלי שוב,
אבל אני בטוח שהוא כן הרגיש משהו, גם אם הוא לא הראה את זה.
אמרתי למושיק שאנחנו מוכרחים לחדש את החבורה, שאנחנו לא יכולים
להתפרק ככה לגמרי. הוא אמר שבאמת ישמח אותו אם נוכל לחזור
להיות כמו פעם אבל הוא גם לא חושב שזה ילך, כי עכשיו כולנו כל
כך שונים זה מזה וכמעט שכבר אין לנו על מה לדבר.
החבורה התחילה להתחדש כשדן הזמין את שנינו ללמוד איתו למבחנים.
גם טל היה בבית ולפעמים גם שגית באה אל טל, זה היה כמעט כמו
פעם. חוץ מזה שכבר לא היינו בתור חבורה, ושגית וטל לא נמצאו
איתנו באותו החדר, ובמקום לעשות דברים צבאיים מגניבים ישבנו
ולמדנו כמו חננות.
מצד אחד שנאתי ללמוד ורציתי שתקופת המבחנים תגמר ומצד שני
שמחתי שאנחנו כמעט כמו פעם.
אבל דנה פישמן היתה חסרה לי, היא חסרה לי כל כך...

נכתב ב25.11.07.
זה פאנפיק על ג'ינג'י של גלילה רון פדר עמית.
אני עוד אכתוב לזה המשך.