היא מניחה עלי את תיק הבד שלה, מיישרת את החצאית, ומתיישבת.
שולפת בציפורניים סגולות מאמר מודפס, 'מי אני?' מאת סטיוארט
פרין. כבר ראיתי אותה כאן כמה פעמים מחכה לקו 17. סטודנטית
מרחפת כזו שמכינה בעצמה שרשראות של אבני חן ובולעת בשקיקה
שטויות של מורים רוחניים כמו הסטיוארט 'מי אני' הזה. ובעצם, מי
אני שאעביר ביקורת? בסה"כ ספסל. סתם ספסל. רחוב הירקון פינת
יונה הנביא. לא משהו מיוחד עם ייחוס כמו אלה שבצפון העיר. שם,
לכל אחד יש רפרטואר ישבנים שהוא הספיק לארח, כמו ההוא מרחוב
ארלוזורוב שמתרברב כל הזמן: "אצלי ישבו יחדיו בן גוריון
וכצנלסון והחליטו על הקמת 'אחדות העבודה', מה אתם יודעים...".

אבל מה לי ולכצנלסון? אני ספסל של אנשים קטנים. של אירועים
קטנים. כאלה שמופיעים לרגעים ממש קצרים ונעלמים. בדיוק כמו קו
17. למשל, אז, כשהחיילים המופרעים האלה לקחו את החבר הבתול
שלהם לנערת ליווי שיידע מה זה להיות גבר. המכון נמצא בדיוק
ממולי, פתוח כל הלילה. בסוף הוא ישב כאן, לבד, משותק, מזיע
ורועד כמו גור חתולים שאיבד את אמא שלו. או כמו אז שהמתין כאן
בחור צעיר, נחמד דווקא, עם זר ליליות לבנות ומבוישות. חצי שעה
הוא חיכה לה. בסוף נשבר והלך. השאיר לי את הליליות כפיצוי על
זה שחרט לי "נועה" על המשענת.
אתם מבינים, בכל שנייה של היום מתרחשים אלפי אירועים קטנים שרק
שלבי העץ החומים שלי עדים להם. החלפת מבטים בין פקח העירייה
לתיירת משני צידיו של מעבר החצייה, שיחת טלפון שקיבלה
הסטודנטית המרחפת לפני דקה ובעקבותיה מפל של דמעות על פניה
המחוטטות. אני בסך הכל תפאורה, אף אחד לא שואל לדעתי. ולא שיש
לי בעיה, אני בסדר. באמת, אני בסדר עם כולם. קחו לדוגמא את
הפועל הפלשתיני שעובד בחנות הירקות של ציון. גבר בן 50 בחולצה
משובצת ושפם דק כמו בסרטים איטלקיים. ישב כאן פעם והחזיק את
מדור הספורט של מעריב מול העיניים בלי להבין מילה אחת. הרגשתי
היטב איך הוא נלחץ כשחלפו על פנינו שוטרים ממחלקת ההגירה או
ממג"ב או מאיפה שבאים אלה שמחפשים שב"חים. הוא קם לאט, קיפל את
העיתון מתחת לבית השחי וקרץ לציון מעבר לכביש. ככה אני. תמיד
הסכמתי לארח את כל מי שרצה. גם אם זה לישון. גם אם זה לכל
הלילה. אף פעם לא סירבתי. וכי איך יכולתי לסרב? אני בסך הכל
ספסל. סתם ספסל. רחוב הירקון פינת יונה הנביא. ספסל של אירועים
קטנים. כאלה שמופיעים לרגעים ממש קצרים ונעלמים. בדיוק כמו קו
17.