דצמבר, למה דווקא בדצמבר? הוא סינן לעצמו בקוצר רוח בעודו לובש
את המעיל שלו. עירית השותפה נמצאה במצב הרגיל שלה מול
הטלוויזיה, מעושנת עד אבדן חושים. "תהנה" הוא שמע אותה אומרת
כשהתחיל לרדת במדרגות. "בטח, מה זה..יהיה כיף חיים" הוא הספיק
עוד לחשוב לעצמו לפני שעינו נתקלה בחדר המדרגות המזוהם. "על מה
לעזאזל אני משלם 20 שקלים בחודש ? " הוא התחיל לחשב את כל הכסף
ששילם איי פעם לוועד הבית של בניין 4 כניסה 11 בחור הזה שנקרא
שכונה ד' באר-שבע. אפשר היה לטוס 3 פעמים לטורקיה עם הכסף הזה
או לצאת 10 פעמים לנופש באילת או פעם אחת לאמסטרדם כולל הסמים.


אבל הכסף לא היה הבעיה של תומר והוא לא היה בעניין לסמים. תומר
כבר סיים כמעט את התואר הראשון שלו וכבר מצא עבודה כסוכן ביטוח
והרוויח לא רע. היה לו כושר שכנוע מעולה וכשהוא דיבר נראה היה
שהעולם נהיה ברור יותר, לשומע כמובן, לתומר עצמו לעומת זאת
העולם נראה הרבה פחות ברור כשהוא דיבר. אז, העולם נראה חסר
משמעות בדיוק כמו הניקיון שעשתה העירייה בשכונה ד' בבאר- שבע,
זו לא שכונה ששומרים בה על הניקיון, וכמה שעות אחרי הניקיון לא
הורגש בכלל. ובכל זאת העירייה עשתה זאת, זה שמר את כולם
שפויים: את עובדי הניקיון שזכו לקבל משכורת לפעמים, את ראש
העיר שמצא לעצמו תעסוקה ואפילו את תושבי השכונה שיכלו ללכלך
מחדש והרגישו חשובים כל פעם מחדש כשראו את המשאית המוזרה הזו
שמקרצפת את הכביש נכנסת לשכונה, לאף אחד לא היה באמת אכפת אם
השכונה תהיה נקייה, המשמעות החמקמקה של הניקיון לא נראתה
רלוונטית לאיש, כלומר, עד שתומר הגיע לשכונה.

אבל המחשבות על וועד הבית לא יטרידו אותו יותר, הוא הסתכל
בשעון ואז וידא שוב בלוח רכבות שהיה לו בכיס את השעה שהרכבת
לתל אביב מגיעה, אין לו הרבה זמן. הוא הגביר את הצעדים, תשע
בערב והקור של המדבר בבאר שבע נכנס מבעד למעיל וחדר לו לעצמות.
עוד מעט וחייו עומדים להשתנות.
מאה מטר לפני התחנה הוא כבר ראה את הרכבת עומדת בתחנה, הוא לא
דאג ,הרכבות תמיד מאחרות. הוא פנה לכיוון החורשה שליד התחנה
ואז מוודא שאיש לא רואה אותו התקדם לכיוון הפסים. בחורשה בשעה
הזו היו רק זונות וקליינטים מרוצים יותר או מרוצים פחות. הוא
ריחם על הזונות שהיו צריכות לעבוד בחוץ בקור הזה, מאז הצבא
תומר שכנע את עצמו שאם משהו באמת חריג לא יקרה הוא לא ימצא את
עצמו מסתובב בחוץ בקור של 5-6 מעלות. ובכל זאת היום הוא כאן.

מרחוק הוא עדיין ראה את הרכבת עומדת בתחנה. הוא חיפש מקום נוח
לשכב על הפסים, משהו שלא יהיה קר מידי. לא יותר מידי מואר,
שנהג הקטר לא יראה אותו ויעצור. בכלל, עדיף שלא יראה אותו גם
אחרי שיעבור מעליו, תומר היה אדם מתחשב והדבר האחרון שהוא רצה
בתור מי ששונא שהרכבת מאחרת בעצמו, זה שבגללו נהג הקטר יעצור
או משהו והנוסעים יאלצו לחכות עד שמד"א תוציא את השאריות שלו
מהפסים. חוץ מזה, קור כלבים ותומר לא רצה שכל מיני ילדים
שמתנדבים במד"א ב"ש יוקפצו מהבית בגללו ולא יוכלו לקום מחר
בבוקר בזמן לבית הספר. כשהתמקם הוציא את האזיקים עם הפרווה
שחיפש במיוחד בכל חנויות הסקס בב"ש בכל השבוע האחרון אזק את
עצמו למסילת הרכבת וזרק את המפתח הרחק ממנו. תומר היה אדם
יסודי שחשב על הכול, בשבילו זה היה כמו מבצע צבאי שיש להתייחס
אליו בשיא הרצינות ואחרי שעבר עם עצמו על כל המקרים ותגובות
שיש למבצע הזה הוא החליט שיש למצוא טיפול גם לאפשרות הקטנה
שבקטנות שהוא יתחרט.

זו לא הייתה פעם ראשונה שתומר חשב על "לקצר דרך" - ככה הוא קרא
לזה. הוא מזמן כבר לא היה מרוצה, לא ממש היה בטוח מה בכלל עושה
לו את זה. הוא הסתובב עם התחושה הזו הרבה זמן אבל לא מצא סיבה
להתאבד, אז במקום הוא התחיל לקטר, תומר היה קוטר חבל"ז - אם
היה בזה תואר הוא כבר מזמן היה מסיים מצטיין פקולטה. "כשמחפשים
תמיד יש על מה לקטר" אמרה לו עירית השותפה רק לפני כמה שבועות.
עירית לא הייתה סתם מסטולה, היא הייתה מסטולה רוחנית, מסטולה
טבעונית, שעושה כל בוקר חצי שעה יוגה והולכת ל"מרכז האור" כדי
ללמוד קבלה, תלמוד, בודהיזם, פלדנקרייז ומה לא ..
תומר מאז ומתמיד זלזל באנשים כמו עירית ובכל זאת נוצר ביניהם
קשר מיוחד במשך השנתיים שהם שותפים: תומר ניסה לעזור לעצמו
דרכה, אולי גם הוא יתפוס קצת מהסאטלה. בעצתה של עירית הוא ניסה
לקחת יוגה, הוא שמע הרצאות ב"מרכז האור" ואפילו הלך לסדנת
ויפאסאנה, כל זה לשווא. עד שאיזה יום חזר ממשחק הכדורסל השבועי
שלו עם החברים ראה אותה על ספה קוראת את "האדם מחפש משמעות"
מותש מהמשחק הוא מלמל "איך זה?" וראה שעירית מתעוררת משינה.
"לא יודעת, זה אמור להיות ספר טוב, אבל אני דווקא לא התחברתי."
עירית השיבה מנקה מעיניה את קורי השינה. הספרים שעירית קראה
מעולם לא דיברו אליו , ועוד עם המלצה כזו, הוא ללא ספק היה
מוותר אלמלא היה צריך לחרבן, לחרבן את החרבון של חייו. "טוב ,
תביאי נראה מה כתוב"..

שבוע עבר מאז אותו היום ,היום שהפך את החיים של תומר להרבה
יותר ברורים. שלוש שעות הוא ישב באותו יום ברצף בשירותים, הוא
היה כל כך מרוכז בספר שלא שם לב איך הזמן עובר. "אין לחיי
משמעות" הוא צעק באושר כשלבסוף יצא מהשירותים. "סוף סוף אני
יודע מה דפוק אצלי". הוא ממש זרח. "והייתה צריך לסתום את
השירותים לשלוש שעות כדי לגלות את זה?" עירית מלמלה, מתעוררת
מחדש משינה. "וואי, תודה על הספר, אחד הטובים" תומר הוסיף
ונכנס ישר לחדר. באותו יום תומר ידע שאולי משמעות לחיים הוא לא
מצא אבל לפחות משמעות למוות, הוא ידע אחרי הרבה זמן מה דפוק
אצלו: אין לו משמעות לחיים, אין שום דבר ואף אחד שהוא מוכן
למות בשבילם, אין לו אף מטרה וגם לא כיוון, כלומר לא הייתה לו,
כי עכשיו כבר יש לו: למות. זו המטרה, ויש כיוון ויש תוכנית ,
ויש שיטה. פתאום הכול עשה הגיון, הכול ברור יותר, לראשונה הוא
שומע מה שהוא אומר ובאמת מבין.

ועכשיו, על מסילת הרכבת, תבוא מטרת חייו לידי מימוש, מה יכול
להיות יותר טוב מזה? הוא חייך לעצמו ורק התבאס שלא חשב להביא
איזו שמיכה להתכסות בה כי נורא קר. מרוכז הוא ניסה לשמוע את
הקולות של הכרוז של הרכבת מודיע על כניסת הרכבת לתחנה או משהו
...וכלום. שקט. "אפילו עכשיו הם מאחרים" הוא קיטר לעצמו ומייד
שמח להבין שזהו הקיטור האחרון של חייו. אבל הזמן עבר ולתומר
נהיה יותר ויותר קר ואין סימן לרכבת. "קומקום שמסתכלים עליו
לעולם לא ירתח" הוא ניסה לשכנע את עצמו לא להביט בשעון עם משפט
שעירית תרמה לו פעם, אבל אז נשבר. עשר, כבר עשר, הוא לא האמין
למראה עיניו. לא יכול להיות, הוא חשב, "מה קורה פה?" ופתאום כל
השלווה שאפפה אותו הפכה לכעס.הרכבת לא מגיעה והוא אזוק לפסים.

"ילד, בוא רגע, בוא שנייה" הוא צעק לאיזה ילד שהלך לא רחוק
ממנו. "אמא אמרה לי לא לדבר עם זרים" הילד אמר בלי להתבלבל.
חינוך טוב, יחסית לזה שאמא הרגע מתעסקת עם זרים בחורשה ליד,
תומר הרהר לעצמו. "אני יודע, תומר אמר, אבל אמא בטח לימדה אותך
לעזור לאנשים מבוגרים יותר לא ?" הילד עצר והרהר, נראה היה
כאילו פתאום הבין שקיבל מאמו הוראות סותרות, הן נראו ברורות עד
לאותו רגע אבל תומר היה בדיוק ה"באג" בתכנות שלו." אל תדבר
איתי אפילו, רק תעזור לי למצוא את המפתח שנפל לי." תומר הוסיף.
אין מה להגיד, היה לו כושר שכנוע.

לאחר שנמצא המפתח תומר קם, זועם, הוא ידע שאיבד את המשמעות
לחיים וגם ידע מי אשם בזה: "רכבת ישראל". הוא רץ לתחנת הרכבת
ורצה להיכנס במי שלא ימצא שם: מרמת הקופאית ועד מנהל התחנה. את
כל תסכול והזעם ניתב לריצה, הוא פשוט עף את המאתיים מטר עד
לתחנה, ואז עצר מתנשף ואדום ליד קבוצת אנשים שעמדה והסתכלה על
השלט הגדול בכניסה לתחנה "הנהלת רכבת ישראל מודיעה על שביתת
רכבות בין התאריכים 11-22 בדצמבר. הסליחה עם ציבור הנוסעים"