אני מסתכלת עליך ואני כבר לא בטוחה מה אני רואה.
את הדמות האפלולית הזאת שעומדת מולי. את המון הרע שבך וגם את
הטוב, את חוסר הבטחון שלך אבל גם את הבטחון שלך מול החלשים
ממך, כאילו זה מן רגש תמידי בך שלא נעלם, שאתה תמיד חייב לספק
אותו.
פעם חשבתי שזה שלב, היום אני מאמינה שזה לא שלב, שזה אתה.
טיפשי לומר שאנשים לא אמיתיים, הרי זה אתה שבוחר להיות כל כך
רע אלי, לסובב אותי. אתה בוחר להתעלם, לצעוק, לזלזל, לאכול את
כולם בכיס הקטן שלך ולנצח. לנצח את כולם בתחרות המתמדת שלך
למשפט האחרון, לנצל אותה למרות שגם היא בוחרת בזה אבל אתה לא
טיפש, אתה מנצל אותה בכל אדישות שלך אליה, בכל הבנה שיש לה
בעיה. כבר הרבה זמן שקשה לי להביט לך בעינים, לנסות לחפש את מי
שאתה יכול להיות, את הטוב יותר.
אני מנסה, אבל אני פוחדת. פוחדת ממך, מהאלימות שלך. מזה שאני
כל כך נפגעת ממך בקלות, מזה שהרגשות שלי שוות בשבילך לדקה פחות
או יותר.
אי זוכרת שפעם סיפרתי לאחד עליך, כמה שקשה לי אתך, כמה שאני
פוחדת ממך, שאתה רע. היה לי קשה להסביר או שאולי בעצם היה לי
קל. אחרי זמן היה לי גם טוב איתך ואז אמרתי לו שהאנשים שהכי
פוגעים בנו הם האנשים שאנחנו אוהבים ויקרים לנו.
זמן שוב עבר והריקודים והחיוכים כבר לא מחפים על השאר.
ויתרתי עליך במקום מסוים, אתה עושה לי רע ונהיה לי רע.