קשה להאמין אבל תל-אביב, תהיה השנה בת 100. סיפור, אבל לא
לסיפור הזה התכוננתי. להלן קורותיו של יום בהיר עד מעונן
חלקית, שלגמרי במקרה נפל על יום הולדתה ה-75. השנה היא 1984
והמקום הוא מיסעדת הטיילת, הממוקמת כידוע בדיוק מול השקיעה הכי
יפה בתל-אביב. שלושה אנשים ישבו סביב השולחן השלישי משמאל
בשורה הראשונה. כבוד השר, פרופסור אמנון רובינשטיין, כבוד ראש
העיר מר שלמה להט והשלישי, אני. אגב, פעם הצטלבו דרכינו במשתנה
המפורסמת שבמשכן אמנויות הבמה. הופתעתי ונבוכתי וכדי להסיח את
הדעת מעצמי,שאלתי:
" ואיך קראו לך לפני שהילדים ברחובות התחילו לקרוא לך צ"יץ"
."
- להנר
- להנר? אתה רוצה להגיד שמכל ראשי העיר דווקא אתה הוא היקה?
- יקה כן  -  ענה צ'יץ'  -  אבל בלי המילה השנייה.

מכל מקום, ישבנו שלושתנו אל השולחן בטיילת.
שני יקירי העיר, צ'יץ' ואמנון רובינשטיין ואני שעדיין אינני
יקיר. צלמת של עיתון העיר, חלפה עברה מבלי שזיהתה אותנו, או
שכך היה נדמה לי.
על השולחן הונחו שלוש קעריות עץ פיליפיניות ובתוכן סלט הקיסר
שלא חסר בו דבר, ושלוש כוסות שתייה גבוהות אליהן נמזגו בזה אחר
זה, יין לבן, סירופ תפוחי עץ שעינו כעין הנחושת וסודה שקופה
וקפואה. היה זה מן המשקאות הטובים ביותר בארץ שיש בה גליל אבל
אין בה סיידר.

אמנון שהיה שקוע בשרעפיו, התנער לפתע כמי שמתעורר מחלום שנשא
אותו למרחקים וספק הכריז ספק הפציר:"צ'יץ'... אתה חייב
לתל-אביב מוניומנט" ומייד המשיך "אתמול חזרתי מאוסטרליה ואני
רוצה לומר לך, בית האופרה של סידני...
בית האופרה של סידני
אי-אפשר לתאר במלים את החוויה הזו,
אחד משבעת פלאי העולם המודרני..לפריז יש את האייפל,
ללונדון את הביג-בן, לסין את החומה, לניו-יורק את האמפייר...
אפילו לפיזה יש מוניומנט קולוסאלי, אמנם המגדל עקום במקצת...
אבל מוניומנט ברמה בינלאומית...
הוא נשם עמוקות ותלה מבט שואל בפני עמיתו:
צ'יץ', אמר, צ'יץ', אתה חייב לבנות משהו,
לכל מטרופולין עולמי יש את המוניומנט שלו ורק לתל-אביב אין...

לא המתנתי לסופה של השיחה.
הפטרתי איזו התנצלות חטופה ויצאתי לדרך.
עכשיו, מהר, לבדוק, לחפש, לגלות, להעריך ולברר:
האמנם אין במטרופוליננו שום מוניומנט ברמות בינלאומיות???

גנבתי זוג אופניים וטסתי עד לבית הכנסת הגדול. זו הייתה שטות
כמובן, אחד מן המבנים הפחות מרשימים בעיר. צריך לזכור שלא היו
אז בנמצא מגדלי עזריאלי, לא אקירוב, לא גולדה על הפארק ואפילו
לא המגדלור המכוער בבזל, ואני מציין חיסרון זה כיתרון המאפשר
גם לגופים צנועים כמו בת-הים-הקטנה וכמו הפישר הקטן לעשות את
קופנהאגן ואת בריסל, למה שהן היום.

ואם כך, אמרתי לעצמי, הבה נלך בקטנות. עזבתי את בית הכנסת
הגדול ירדתי באלנבי ופניתי ימינה בקינג' ג'ורג' ושוב ימינה
מסביב לאובליסק הקטן עד שהגעתי אל אנדרטת האריה שתום-העין
וקצוץ הזנב, בסימטה פלונית או אלמונית, אני אף פעם לא אזכור אם
זו או זו...
אין עוד אריה כזה בכל העולם כולו, אבל, ועם כל הכבוד, היכולה
גרוטאה כזו לייצגנו בעולם? ספק...

נפרדתי מן האריה והתגלגלתי לרחוב מכבי. כאן היה מגרש הכדורסל
שבו שיחקו רלף קליין, תני כהן=מינץ, פריש, חסיד וגולוביי
ושטרקמן, הצלף מרמת-גן שהיתה לו בלטה סודית, ג14 על ה8 למי
שמבין, ממנה קלע פעם 99 שלשות מתוך 100 וזה עוד לפני שהמציאו
את השלשה.

נפרדתי מהמגרש וחציתי את הכביש הצר. והתרגשתי. נורא התרגשתי.
עצרתי ליד עמוד החשמל מול קולנוע אוריון. כאן התנשקתי לראשונה
בחיי. כלומר, היו אלפי נשיקות לפניה, ואלפי נשיקות אחריה, אבל
לא הייתה נשיקה כמותה. לעמוד החשמל מול קולנוע אוריון הייתה
השפעה מאגית. כאילו שנקלענו לשדה מגנטי שנברא רק עבורנו. פתאום
מצאנו את עצמנו חבוקים ופיותינו לכודים ולא היינו נחלצים מן
המלכודת עד היום אילולא נגמרה ההצגה השנייה בקולנוע אוריון
וזרם אנשים אדיר שטף אותנו בעוצמה, עד שנסחפנו, כל אחד לחוף
אחר.

עמוד החשמל מול קולנוע אוריון, אמרתי לעצמי, היה יכול להיות
המוניומנט של תל-אביב, חבל רק שהרסו אותו.
המשכתי בקינג ג'ורג' החמישי, חציתי את תומאס מאסאריק לשניים
ורק בפרישמן 62 ליד תיבת הדואר האדומה, עצרתי. תיבה זו, שנמחקה
בטעות מרשומות הדואר, מתמלאת מדי פעם במכתביהם של אוהבים
תמימים המקווים עדיין שיום אחד יגיע המכתב למישהו שיבוא
ויקשיב, לגעגועיהם, לשברון ליבם. אבל איש אינו מרוקן את התיבה
הזו. תיבת דואר אדומה שנתקעה בגדר הבטון של פרישמן 62 איננה
מוניומנט. לא.

ירדתי את פרישמן עד בית-ספר תל-נורדוי, עשיתי פריילאוף בלי
פדלים.
נכנסתי לחצר של הבניין הישן, כרעתי ליד ברזי הנחושת שהרוו את
צימאונה של ילדותי. זו הברזייה של תל-נורדוי. מתחת לעץ-הנחשים.
ואפילו מול מכולת ניסנבאום המיתולוגית.
גם לא.

המשכתי לחוף פרישמן. עליתי על ספידו, נכנסתי לים. חתרתי לעומק
והסתובבתי חזרה. עכשיו הייתי מול העיר המונחת על מגש של חול
ומדגמנת קו-רקיע. מגדל שלום, בית אל-על, דיזנגוף סנטר, מלון
דן.
אולי מלון דן?
המלון היחיד בעולם שצבוע בכחול-לבן ובכל צבעי אגם. לא.

חזרתי למסעדת הטיילת. צ'יץ' ואמנון כבר הלכו הביתה.
השמש כבר הייתה קרובה למים, עוד מעט כיבוי אורות,
אבל אני הייתי כבר בעננים, כי מצאתי פתרון לייחודה של תל-אביב


תל-אביב היא המטרופולין המפורסם בעולם שאין בו מוניומנט

נשמתי לרווחה. הזמנתי עוד קיסר וחצי חבית גולדסטאר.
הצלמת של עיתון העיר חזרה וביקשה שאצטלם, קורא בעיתון העיר.
אני ????????????????
העמדתי אותה על טעותה.
אני לא שלמה ארצי, אמרתי
ואני לא נורית גלרון, אמרתי
וגם לא חיים בנאי וגם לא אודי דיין, אמרתי? אמרתי.
וזה שישבתי פה עם אמנון ועם צ'יץ' לא אומר שמישהו מכיר אותי.

הצלמת צחקה מאושר.
אתה בדיוק מי שאני צריכה, אמרה,
הפעם ביקשו ממני לצלם מישהו שאף אחד לא מכיר