אני לא ממש מסודרת. לפעמים יש לי פתקים שאני לא יודעת מה לעשות
איתם. לא רוצה לזרוק, כי אולי אצטרך. ויחד עם זה לא יודעת
בדיוק איפה לשמור.
אבל אני מתחילה לא נכון את הסיפור.
ובכן, ביום ראשון הייתי אצל משפחת הא'. שם אני עד שעה שתיים.
הפעם היא ביקשה שאכין שוב את תבשיל הירקות. חשבתי שלא אהבה.
מסתבר שכן.
גמרתי ללכת ולקנות ירקות, גמרתי לקלף והכל היה על האש. ואני
מדפדפת בעיתון, מגיעה למודעות האבל.
אני רואה "גב' ישראלי" יושבים שבעה אצל הבת שלה.
הווו...פ' היא הייתה השכנה של ההורים שלי. בבניין הקודם.
התקשרתי לאבא שלי, ווידאתי שהוא יושב, והתחלתי לשאול אותו אם
הוא יודע מי נפטרה.
כן, הוא אומר, פ'. ביתה התקשרה והודיעה.
עכשיו אני רואה את מודעת האבל בעיתון, אני אומרת לו.
וזהו.
חזרתי הביתה, ורציתי להתקשר אליה. אבל לא היה לי מספר הטלפון
שלה. ולא היה לי פנאי להתקשר לבקש מאבא את מספר הטלפון.
עזבתי את זה.
עשיתי טיפה סדר בסלון, מה שלא רגיל אצלי  כל כך.
אני מרימה את ספר התהילים שיש לי על השולחן, ומה אני רואה
פתאום?
פתק עם הטלפון של הבת משנת.2008.
אבא שלה נפטר באותו שנה ואבא שלי נתן לי את מספר הטלפון שלה
אז.
ומזל שאני לא מסודרת ואיך הפתק הגיע להיות על השולחן אין לי
מושג.
בטח עשיתי סדר בקלסרים שלי, ועם הפתק הזה לא ידעתי מה לעשות,
אז הוא נשאר על השולחן
מתחבא מאחורי התהילים.
ובדיוק הייתי צריכה את הטלפון.
אז... יש מקרים בעולם, או הכל מכוון מלמעלה?
גם לבלגן יש הגיון פנימי משלו.
מיד התקשרתי לבת. אמא שלה נפטרה מסרטן. לא סבלה כמעט. גרה אצלה
די הרבה זמן.
את חושבת שלא רבנו? אומרת הבת. בטח שרבנו.
אמא שלה לא הייתה אישה קלה, לא לעצמה ולא לסביבה.
הבת בעצמה חד הורית. אצלה האבא לא ידוע כי זה היה תרומה.
היא התחתנה, אחרי חודש התגרשה. כנראה זה היה ממש לא מתאים.
נשארה לבד.
מסתבר שהיא גם מרגישה את הנוכחות של אבא שלה ז"ל ויש לה דיבור
פנימי ותחושות, מזכירה לי את עצמי. אחותה אומרת עליה שהיא
"משוגעת". אמרתי לה שממש לא.
בכל אופן היא אמרה שהיא עשתה מה שיכלה לעזור לאמא שלה. למרות
הריבים והכל.
וזה לא פשוט. כאמור היא לבד. מגדלת את ביתה יחידתה. לא עבדה,
כי בדיוק כשאמא שלה חלתה, היא הייתה מובטלת, ולא יכלה גם לטפל
באמא וגם לחפש עבודה. הן חיו מהשילומים שהאמא קיבלה. גם היא
הייתה מנפגעי הנאצים. פולין.
עכשיו היא תנוח, תתאושש ותחפש עבודה.
ממש לא פשוט.
בתוך פחות משנתיים לאבד אבא וגם אמא. אבא נפטר מנפילה, מקריסת
מערכות או דום לב.
לא זוכרת בדיוק מה אמרה. אבל לא מסרטן.
ההורים שלי היו לנחם אותה. אבא שלי אומר לי שהבת מירה השמינה
מאד.
היא הייתה תמיד רזה ומטופחת.
אמרתי לו שזה ממש לא פלא. עם קשיים כאלה מי יכול להישאר רזה
לנצח?
אחותה לעומת זאת רזה וחתיכה.
זה לא פלא. אחותה גרה ברמת השרון. יש לה בעל וילדה. וכל עול
הטיפול היה על מירה לא על רותי אחותה.
אבא שלי תמיד שם לב מי נראית כך או כך.
אבל אמרתי לו את כל מה שכתבתי פה. והראיתי לו פן נוסף
לעניינים.

הויי... כל יהודי סוחב איתו חבילה. אבא שלי אומר.
כן, כל יהודי סוחב איתו חבילה, אני מסכימה איתו.
גם הגויים בוודאי, אבל מי שחשוב זה היהודי. אני אומרת.
הוא צחק.
ובנימה אופטימית זו נפרדנו בטלפון.