ויורד בכבש המטוס בחור צעיר. שיער מדובלל, זקן מגולח למחצה.
עין אחת עצומה, שן קדמית חסרה, אוזן לא שומעת ואף סתום.
מביט אלייך ובחיוך הלא מושלם הזה מסנן שהיה נפלא. אין ספק שתת
היבשת הותירה בו את רישומיה, לכל הפחות פיזית. שזוף ושדוף,
בתוספת מספר מומים הכרחיים, משתלב נהדר בין טובלי הגנגס בקרני
השמש הראשונות, בוראנסי כמובן.
ובזמן שרכבך המצוחצח ישעט בדרך חזרה, תאלצי להאזין לרוחניות
בשקל, תוך מחשבה טורדנית: "איך נתתי לתיק המזוהם הזה להיכנס
לתא המטען של האוטו האהוב שלי?"
והאורות מעומעמים, הוילונות מצלים, אך את ההרמוניה מפר יצור
מוזר. פעם הכרתם, כך חשבת לפחות. חלוק משי מוראנסי, שרשרת כסף
מפושקאר ותחתוני כותנה מחוררים משוק הכרמל. "מהודו אפשר לצאת,
אבל את הודו אי אפשר להוציא ממך."
ואת הרשית לו להיכנס ועכשיו כבר אי אפשר להוציא אותו. עיגולי
עשן סמיך משייטים בחדר. תחנת כוח, יצור שורף עשב ופולט. אין
מנוס, לברוח ממנו וכמה שיותר רחוק.

"הי באבו! עדיף לנחות בבומביי או בדלהי?"