הצליל הרגוע של השקט נעלם,
חיפשתי אותו אתמול בלילה ולא מצאתי אותו שם,
תארתי לעצמי שכמו תמיד אני אמצא שם את הצליל השקט
וכמה שהתקרבתי יותר, שמעתי את הרוגע מתרחק ממני לאט, לאט,
קיר עבה מפריד פה איפה הכוח שהיה שובר את זה לרסיסים?
במקום זה מצאתי משהו אחר שנשבר לרסיסים כאן בתוכי,

איפה אתה? אתה לא אמור לעזור לי לאסוף אותם?
אתה מתעסק יותר מידי בלדרוך עליהם!

בזמן שאשטוף את הפנים במים הקפואים ואתעורר,
יהיה מאוחר מידי, עד אז הרסיסים יהיו כל כך קטנים
שגם אם תעזור לי לא נצליח לאסוף אותם,

עכשיו כלום לא ברור לי, בטח לא מה אני עושה כאן!
מחפשת אותך צליל שקט,
שומעת אותך לפעמים אבל רק לעיתים רחוקות.
כשאתה בא אלי אני מנסה לשמור אותך בתוכי שלא תברח,
למרות שמהר מאוד אני גורמת לך לברוח,
מוזר לי מדי ששקט לי שם בפנים,

אני לא אוותר כל כך מהר שלווה שלי,
אני אחפש והתאמץ עד שתשאר שם לתמיד,

אבל בינתיים אני כאן!
מתפתלת מהכאב הלא מובן,
אם היה לי מובן, הייתי לוקחת את הכדור הזה
נגד כאבים, אבל לבלבול הזה עדיין אין תרופה,

המעשה שלי כבר מאוס עליי,
גם האדישות שלי אדישה כלפיי,

תמיד היה לך את הצליל השקט שלי,
כניראה שבחרת לא להשמיע לי אותו יותר,
כבר אמרתי כניראה שגם אתה הרגשת
שזה די מוזר שיהיה לי שקט שם בפנים,

הולכת לשטוף פנים...