הלכתי עם כץ ועובדיה לראות אותם מזיינים את הערבייה. עובדיה
אמר ש"היא בסדר, אתה כבר תראה". כץ, שדאג לא לתקן את הכפתור
הקרוע בתחתית חולצתו, צחקק. חיילת קטנה אמרה לו שהכרס שלו
סקסית - ככה.
עובדיה ידע בדיוק איפה ומתי לפנות. הלכנו מהר, כץ חיבק קצת את
העוזי שהיה לו ביד, אבל שלושתנו ידענו שהדבר הכי גרוע שיכול
לקרות, יהיה להסביר לאיזה קצין, מה אנחנו עושים פה, באמצע
ג'בליה, באמצע הלילה.
עובדיה קיפץ קלות מעל תעלת-ביוב פתוחה ואמר: "תשתקו. אני לא
רואה אצלה בחלון אור". כץ נאנח, הוא גם דאג לתרגם לי: "עכשיו
נצטרך לחכות לבת-זונה, בלי אור לא נכנסים".
כשהחלון נדלק הם מיד ידעו. עובדיה גייס קצת מהסמכותיות בעזרתה
מכר בבית אינסטלציה, ונתן תדרוך קצר: "אני נכנס. אתם פה.
כשיהיה אור קטן תבואו". והלך.
כץ, שהשתעמם, פתח שיחה: "בטח חמה השרמוטה. בטח אף-אחד לא הביא
לה מאז שאני ועובדיה היינו פה בשנה שעברה". אמרתי, "כן". כץ
אמר לי: "בוא".
עובדיה הוריד את החולצה ונשאר בנעליים ומכנסיים מופשלים.
הערבייה הייתה על המיטה. עובדיה התעסק לה בשדיים. כץ אמר לו
בצחוק: "יא מניאק, מה אתה חושב שזאת אשתך, יש כאן עוד אנשים
שמחכים".
בינתיים שמענו את הערבייה גונחת ועובדיה חזר מרוצה ושאל אותי:
"מה אתה אומר, רוצה גם? כדאי לך, היא בלי מחלות". אמרתי לו
ש"לא". הוא אמר: "סך הכול מסכנה. בעלה בכלא כבר שנתיים. מה היא
לא בן-אדם?!".
הערבייה גנחה, "אללה, אללה", וכץ גנח וגמר וקם והתלבש.
בחוץ, בדרך חזרה, עובדיה מיהר ואמר שהבטיח לאישה להתקשר. כץ
סיפר לעצמו שאיזה מזל שהוא מחר הולך הביתה ויוכל לעשות סדר
בעסק שהבן-דוד שלו, לא יודע לנהל.
כשהגענו, הלכתי למקלחת לאונן.