אהרהר בקול רם ואשתדל להיות בהיר וצלול; כי הרי לספר הגדול
מיועדים הדברים והם נכתבים, בינתיים, בסבלנות קשה מנשוא, בספר
הקטן. עניין של עשיית קניות ותו לא. עניין של מחר מן הסתם.
לכן רק אהרהר, בסיפור שקרה מזמן, בימים בהם עוד הייתה השמש
מחייכת והירח, במלואו, אף קריצה היה קורץ; שמתוק הוא הסיפור -
ממרציפן ומר כלענה, כטעם הבושה; ועצוב מעיני האבן של פסל פנתר
החצר, זלגו דמעות שיש רכות;
באותה עיר בה אירעו הדברים, ושמחה, כנה וזכה ובתולה וצחוק כקול
גלגול פעמונים במדרון דשוא. "כל זאת ועוד", הכריז הכרוז הנושא
קולו בכיכר עת באה חבורת לוליינים, קרקסנים, להופיע בעיר.
מתכנסים היו כולם, מטף עד זקן - לחזות במחזה; וגבריאלה אינה
ביניהם.
השוחט, אצל חנותו, מצטלב היה במהירות, בהיחבא, בכל פעם שהייתה
נכנסת לערוך קניות; "בת-השטן, כל-כך יפה", אמר לעוזרו
אוסוולדו, כשיצאה, "בת-השטן". "היפה שביפות", קרא לה הפסל
ג'וזפו, עת חצב גופה בשיש, "בתולת-הים", אמר לחברו המשורר אותו
ערב, "לגונה מטריפה של אלמוגים", לעט אחר כמה כוסיות בבית
-המרזח של צ'צ'ו, עת היו יושבים שם.
והמשורר, עד טירוף היה המשורר מאוהב בגבריאלה.
הליצנים קיפצו, איש-הכוח הפגין שריריו ופיצח לבנים כמו היו
עשויות נייר-אורז לבן ורך; נערת-הגומי קיפלה עצמה קדימה ואחורה
ועוד רגע נראה כי תשבור מפרקתה ואולם היא רק שבה ונתיישרה
לאנחת-הרווחה המהולה באכזבה של קהל-הצופים.
בביתה של טרפוליטנה, דלקה העששית כדי האיר את פניו של הדובר,
כשהוא קרוב אליה; טרפוליטנה הזקנה ישובה בכסא-הנדנדה מול האח
מזמזם-העצים הקשיבה כמו חרדה לדומיית-הלילה.
כך מצאה המשורר עת החליט לסור עליה, עניין שבלב עמו, על מנת
לטכס-עצה או שתוכל לעזור אותה זקנה, הן נודעו כשפיה בין יושבי
בית-המרזח, הרהר המשורר. דינו.
לרגע נחרדה הזקנה עת נקש על דלתה אך התעשתה במהרה, סילקה מעל
ברכיה את החתול שנבהל ונמלט בצרחה; ובקושי, מקללת את ברכיה
הנוקשות, קמה נעזרת במקל בעל ראש השנהב, ממושבה וניגשה לפתחה
של הבקתה לראות מי הוא שבליל-קור שכזה מטרידה מנמנומה מול האש
הנעימה.
"דינו", מהר המשורר הציג עצמו; "כלום תוכלי לשמוע עניין קטן,
בעיה קטנה, שמא תוכלי להיות לי לעזר", צלצל המשורר במטבעות
שבכיס מכנסיו, "שמא?".
"בוא. שב", לעסה טרפוליטנה  הזקנה לעברו ונפנתה חזרה לכיסאה
אחר שהסירה את הקומקום מאש-האח. "לא אכביר בהקדמות", פתח
המשורר עת שאבה בתסיסה הזקנה מכוס התה החמה, "בעניין שבלב בא
אני  אליך, בעניין גבריאלה".
טרפוליטנה פלבלה עיניה ולרגע נראה רק לובן-העין לחרדתו של
דינו, אך כעבור רגע שוב הביטה בו הזקנה ולעטה: "עניין קשה
בפיך, קשה להתערב בעניינים שבלב", לחשה אל חשכת-הבקתה. נאנחה.
שאפה מלוא-ריאותיה מהפרורים מעלי-העשן שלימינה ושתקה.
"אך אם בכל-זאת חפץ לבך", הוסיפה טרפוליטנה הזקנה, "גם עניין
זה ניתן לסדר". המשורר הצטמרר, הסתמרר, אך היה נחוש בדעתו.
"אשלם כל שידרש", נחפז ואמר בטרם היסתה אותו טרפוליטנה בידה,
כמו פגם בחרדת-קודשים וסימנה לו: המתן. גם לכך עוד נגיע.
גבריאלה ישובה הייתה אל מול האש החמה בביתה, בית-דודה -
דון-פדרו, שגידל אותה מאז לקחו החיים את הוריה, והיא עוד
פעוטה. רחב היה לבו של דון-פדרו בדודניתו-בתו אשר גדלה כדי מלא
כל עין המביט - אם אינה צרה - אך יופי ופז.
עיתים בחשה בקדרת ארוחת-הערב שהתבשלה על האש; עיתים שקעה
בדמדומים או אז שטה מחשבתה על ימים והרים, חודשים וימים אל
מקומות אחרים, יפים ופרועים בם השמש לעולם זורחת והמוזיקה,
כמעט ויכולה הייתה לשומעה, אח המוזיקה.
דון-פדרו אך שב מן השוק. שמח היה וטוב-לב שהתגבר כשהריח את
התבשיל; "גבריאלה, וכי למה לא באת לכיכר, לא שמעת על הלהטוטנים
שבאו?". גבריאלה נתנערה, נבהלה קמעה והשיבה במהירות: "אה זה.
לא. ישבתי בבית".
"נו, מין בת שכזאת", הפטיר דון-פדרו וישב, אחר שפשט מעילו
והניח תיקו, לשולחן. אחר ששתה מן התה שהגישה לו גבריאלה, אחר
שבירכה בלבו ובפיו, כחח דון-פדרו בגרונו ואמר: "גבריאלה, עניין
לי  אליך".
גבריאלה תמהה: "איזה עניין, דון?".
"ראי. הן עוד מעט תהיי בת 20 ואמך, עליה השלום, מתפקידה היה
לומר לך זאת, ואולם", דון-פדרו פיטם מקטרתו, "ואולם לצערנו היא
איננה ונכבדים בעיר, בכן, הם שואלים, את יודעת, אחרי הכל אדם
מגיע לפרקו, מקים לו משפחה. נישא".
גבריאלה הסמיקה והפנתה מבטה אל האש. "ומה עלי לעשות", השיבה
בשקט, "שעדיין אין לבי נמשך אחרי איש?!".
"הסכת ידידי הצעיר", לאטה טרפוליטנה בחשכת הבקתה מול האש,
"ניתן למלא מבוקשך, והמחיר, לכפרי כלל לא הייתי מציעה", נשאה
הזקנה מבטה למרום; "גש לביתך ידידי הצעיר, הנח לי לכמה ימים
ואז שוב ומבוקשך יתמלא. הנה אך סיים התה, והב זהובים, פן
תשכח", הוסיפה כשקם דינו וכבר החל מכין עצמו לצאת.
גבריאלה אהבה את העיר ואהבה אף יותר את ביתה בית דודה. היא לא
אהבה את הפסל, גם לא את בנו של האיש העשיר בעיר, היא כמעט לא
חשבה על כך - הן ימים רחוקים ואנשים מוזרים היו שובים דמיונה
בדמדומי הערב מול האח.
כל-כך היה רחוק ממנו הדבר ועם זאת קרוב, מפני שחשה בכך, בגופה,
ניצת השקד, פרח לילך נפלא, הן לא לחינם טפחה לה הרוכלת הזקנה
בשוק על עכוזה והצטחקה; תמהה הייתה לראות את הגברים, מתקשים
להסיט עיניהם עת הייתה פוסעת, לא אל עיניה, לכך לא העיזו, אל
גופה, לבלוב שדיה הפורחים, ישבנה העגלגל, בטנה שכמו רדדה אופה
מומחה.
בחזרו לחדרו נרגש המשורר. שוב ושוב סבב בחדר, הכין לעצמו משקה
וברוב להיטותו נתיישב, לאור הנרות, לכתוב, כך החליט, שיר אהבה,
לגבריאלה.

כבחלום הים, גבריאלה
                                      כבעדנת הקיץ
                                      כבחלוף היום, כערבו

טרפוליטנה הקיצה עם שחר, מזגה מעט תה, צקצקה לשונה, רקקה לאש,
התעטפה בברדס הישן ויצאה את הבקתה. אל היער פניה מועדות. תחילה
שוטטה בין העצים והאזינה בדממה לשריקת הציפורים, בחנה מספר
פטריות ולבסוף מצאה את שחיפשה. בינות לסבך, בקצהו של מסלול דק
מן הדקים - עדות לרגלי הצבים, אספה טרפוליטנה מעט עשב, אותו
שאוספים בפיהם זכרי הצבים, בבואם להזדווג.
דון-פדרו נרגש. בדרכו הביתה נתקל בו, ברחוב, מפרנסי העיר. אדם
רב נכסים וידוע. "בכן גבריאלה", שינן דון-פדרו בפעם האלף,
בדרכו שעכשיו אצה לו, לביתו, "דון-מיגל פגשני היום, את יודעת,
דון-מיגל הגביר?!".
לרווחתו לא הייתה גבריאלה בבית. אמנם הכינה לו ארוחתו ואף פתק
קטן, כתב ידה המרושל, הותירה על שולחן האוכל הגס.

הלכתי
אשוב מאוחר יותר
ארוחת הערב מוכנה
               גבריאלה

אשתו של דון-פדרו, מריה האל ירחם נשמתה, לא שפר מזלה. אחר שלא
הרתה ולו פעם אחת מזרעו של דון-פדרו - נפלה למשכב יום אחד וטרם
זרחה השמש בבוקרו של יום חדש - ליווה אותה דון-פדרו בדרכה
האחרונה.
כעבור שבוע, אחר שלווה זהובים ברחוב ובתמורה גבוהה, בא וניצב
המשורר בפתח בקתתה של טרפוליטנה הזקנה. קולו כמעט שאבד לו,
כל-כך היה נרגש, ולכן אך עילע בגרונו עת הכניסתו והושיבתו אצל
האש.
פעם אחת הצליבה עיניה טרפוליטנה בעיניו של המשורר ומשנוכחה
שאכן זהובים די בכיסו, קמה ממקומה, ניגשה לארון הקטן ונטלה משם
שקיק. "עשב יש כאן בפנים", עצמה עיניה טרפוליטנה, "עשב כשף קסם
אהבה".
שקט עמד בבקתה. המשורר עצר נשמתו. "טול זאת", הוסיפה כמתנערת
מחלום שהרעיד גופה הזקן בכיסא הנדנדה, "וגע בגבריאלה, והיא
שלך".
הו גבריאלה, גבריאלה מסכנה. למחרת, כך התחייבה בפני דודה, תיתן
תשובה. לבנו של הגביר תוכל לסרב, אך כמה זמן ניתן?!. שעל-כך
החליטה, תסור לאגם אליו הייתה באה מעת לעת, ביער, להרהר ואף
לרחוץ לעיתים.
בדרך פגע בה דינו, עת הייתה כבר בעיבור העיר, "ערב טוב לעלמה",
אמר דינו כשנחרד כשראה אותה, ועדיין היה הלום רעם מפני שלביתה
הוליכוהו רגליו, וכאן, לכך לא ציפה - לפגישה במפתיע ובכיסו;
אי, אי, אי, השקיק, עם העשב, שנתנה טרפוליטנה.
גבריאלה לא השיבה על ברכתו, ברצונה להמשיך ולפסוע לעבר האגם.
"אם אוכל לגזול קמצוץ מזמנך", אמר דינו חלקלקות, "רוצה אני
לבקשך בקשה, מפני שיופייך, את עיני מציף כוכבים וירח".
"ובכן?", אומרת גבריאלה.
"הינשאי לי גבריאלה, היי אישתי, ואת כל המילים, את כל אהבתי,
את השמיים, העננים אוריד בשבילך, רק היי שלי". המשורר השפיל
ראשו. גבריאלה נסערה והפנתה ראשה. צווארה האדים, גם פניה
והמשורר, נכלם ושתק. ממתין.
גבריאלה נישאה לבנו של הגביר. חתונה גדולה ערכו להם בעיר עם
אורחים ורקדנים ותשורות ומאכלים. המשורר, נכלם משתיקתה, זרק את
שקיקה של טרפוליטנה. דון-פדרו, שפמו הסמיק מרוב השמחה והכבוד
שנעשו לו ולגבריאלה.
כשנולד בנם של גבריאלה ורודולפו, בן הגביר, הלכה טרפוליטנה ולא
שבה מן היער. לימים ילמד הילד אצל המשורר, התנסחות והבעה
והמשורר, יש ויזכר בעיני הילד, בעיני אמו, בגבריאלה, כשעוד
הייתה שלו.