יש איזה אחד מהעבודה, שכולם צוחקים עליו. לא בפרצוף כמובן, זה
הרי לא יפה, אלא מאחורי הגב ככה, כשהוא לא שומע. הוא באמת בחור
מסכן ומצחיק. כל הזמן כשהוא מנסה להגיד משפט הוא מגמגם. חברה
שלי חושבת שזה מצחיק, אפילו חמוד. שאלתי אותו פעם למה הוא
מגמגם והוא ענה "כי כי כי אנ אני אני לא לא...". כלומר, הוא
התחיל לענות, אבל כבר הסתיימה הפסקת הצהריים שלי והייתי חייב
לחזור לעבודה. תמיד בסוף היום כשכולם התכוננו ללכת הביתה הוא
נשאר אחרון ואמר לכולם "ביי ביי ביי ביי ביי..." וכולם מהעבודה
פשוט המשיכו לצחוק עליו, המסכן.

האמת היא שאפילו לא ידעתי את השם של הבחור, מן הסיבה הפשוט
שהוא אף פעם לא הצליח להגיד לנו. היו כאלה בעבודה ששיערו שהוא
חווה איזושהי טראומה בצבא, או שהוא נולד עם ליקוי או פיגור,
משהו מכל אלה- בטוח. כשחברה שלי באה לבקר בעבודה אז היא השתדלה
להיות נורא נחמדה אליו, כי הוא כנראה לקוי ובסוף היום היא
אפילו נשארה לדבר איתו, או לנסות להוציא ממנו משפט אחד שלם חוץ
מ "ביי ביי ביי ביי ביי". כשבאתי לאסוף אותה, היא חזרה סמוקה
ולא הבינה למה שיקרתי, "הוא בכלל לא מגמגם, למה אתה אומר סתם?"
"מה לא מגמגם, הוא אף פעם לא מדבר אצלנו, אפילו הברה אחת הוא
בקושי מצליח לבטא, את בטוחה?" איך לא מגמגם, זה לא הגיוני.
"בטוחה בטוחה. הייתה לנו שיחה מאוד מעניינת עכשיו. הוא לומד
לתואר שני אתה יודע." ידעתי שהיא תכניס את זה, עדיין מנסה
ללחוץ עליי ללמוד לתואר שני.

בכל מקרה, אמרתי לחבר'ה מהעבודה שהבחור המגמגם בכלל לא מגמגם.
הם העלו כל מיני תיאוריות, זו שהכי פחות גסה מביניהן הייתה
שהוא פשוט מתבייש לדבר בחברת גברים, מי יודע למה. בכל מקרה,
העלנו את המטרה הבאה: לגרום למגמגם המזויף הזה לדבר.
אחרי העבודה כולם נשארו והקיפו אותו ככה, בחצי עיגול, ככה שהוא
לא אמר "ביי ביי ביי ביי ביי" אלא משהו יותר כמו "מה מה מה מה
מה". כל אחד בתורו תקף אותו בדיבורים, וכשהגיע תורי נורא רציתי
לשאול אותו למה הוא מזייף ולמה דווקא אל חברה שלי הוא דיבר,
אבל כלום לא יצא. דווקא אז המגמגם המזויף התחיל לדבר, ושטף
המילים פשוט לא נעצר, בלי רווחים ובלי פסיקים הוא שפך את כל מה
שאי פעם רצה להגיד בחייו ומאיזושהי סיבה לא אמר, למרות שיכול
היה. הוא דיבר ודיבר עד שהתעלף, חיוור. הבאנו אותו לבית חולים
כדי לראות מה לא בסדר, הרופא לא בדיוק הצליח להצביע על הבעיה
אבל אמר במסתוריות שהיתה לו חרדה פסיכולוגית, משהו בקשר לחוסר
ביטחון שגרם לו להאמין שהוא לא יכול לדבר. הרופא שיער שכנראה
חברה שלי עשתה משהו שיגרום לו להרגיש פחות חסר ביטחון.

ניסיתי אחרי זה להתעמת איתה, מה זה אומר לגרום לבחור להרגיש
פחות חסר ביטחון, כי כל דרך שעלתה למוחי נחשבה כבגידה. היא
אמרה שהיא כל כך מצטערת, אפילו לא ניסתה להכחיש, "הוא כל כך
מסכן וחמוד, לא יכול לדבר... לא ידעתי מה לעשות". עוד באותו
הלילה עברתי לגור אצל חבר, לא דיברתי מילה, פשוט כי לא היה לי
מה להגיד. אחריה נעלם לי לגמרי כל הביטחון שאי פעם היה לי עם
בחורות. היינו כבר כל כך הרבה זמן יחד שכבר שכחתי מה עושים
עכשיו, גם כשהיה לי מה להגיד, לא הצלחתי להגיד שום דבר. אז כל
פעם שניסיתי לדבר הייתה יוצאת רק הברה אחת, המון פעמים. לפעמים
שתיים, אם הייתי מתאמץ. כבר הרגשתי שצוחקים עליי בעבודה, אז
התפטרתי. חשבתי שאני מקולל.

החלטתי מעכשיו להתרכז יותר בעצמי, להמשיך לתואר שני ולמצוא
מקצוע מכובד, בו גם אם אתה מגמגם, לא צוחקים עלייך.
באוניברסיטה אני מרגיש שצוחקים עליי, אבל בכל זאת יש לי כמה
חברים. לחבר אחד שלי יש חברה מדהימה שבאה לבקר אותו בשיעור,
הוא סיפר לה עליי והיא ניסתה לדבר איתי, בסוף נתנה לי סטירה.
לא הייתה לה סבלנות, כנראה שהיא לא חשבה שאני כזה מסכן וחמוד.