זה לא שהוא לא היה צדיק, הוא היה, אני מניחה.
זה פשוט שהוא מת, נרצח, ולכן הוא צדיק, על בן אדם אף פעם לא
תשמעו דברים טובים לפני שהוא ימות. רק אחר כך, בחשכת הלילה,
הוא פתאום הפך לקדוש, קדוש מעונה, על דגלו של העם.
זה לא שהוא לא היה נהדר, הוא היה, אני מניחה, כי ככה כולם
אומרים, וכולם תמיד צודקים, תמיד.
הוא מת, אני מניחה, שוב ושוב, כל כך מזמן, כל כך רחוק. הערב,
בתל אביב, הוא מת שוב ושוב, מתחת לשמיים השחורים, מלאי
הכוכבים, הוא מת, וכל כוכב- דמעה, אולי אפילו שתיים. ככה
קדושים מעונים מתים, לא חיים, רק מתים.
הצרימה עברה לי באוזן, אני מניחה, כי אכן שמעתי אותה, כל כך
חלושה, כל כך רחוקה. באוזני היא לחשה שככה לא חיים, ככה רק
מתים, והם התאספו, כה רבים, יותר מהכוכבים שרואים בשמיים, ולכל
אחד דמעה משלו, קול משלו, דגל משלו, וצחוק משלו. דבר לא השתנה
מאז.
גיבורים לא מתים, הם פשוט נשכחים, אט אט, הם צדיקים, ואז
קדושים מעונים, ואז כלום, ואז שום דבר. אני חושבת, שככה זה,
כשגיבורים נאבקים לעלות למעלה, המתים לא מסוגלים לטפס, הם
הבסיס, האידיאולוגיה הגדולה שפורשת כנפיים ומנסה לעוף. לא
מצליחה, אני מניחה, פשוט נשכחת.
אי אפשר להרוג רעיון, אמרתם? הו, בוודאי שאפשר, קודם היה אדם,
וכאשר הוא מת הרעיון נשאר, לעיתים האדם נשאר יותר מהרעיון,
ולעיתים הם ביחד אט אט נעלמים, דרך כה יפה, כה טהורה, כה
נשכחת, אף אחד לא ימצא אותה יותר לעולם.
האם שם הדרך נעלם כבר? הנוכל למצוא אותה שוב? טיפות הדם זורמות
משם, כמו הכוכבים, גם הן נוצצות, אך רחוקות מדי, אנחנו עצלנים,
בשבילנו, גם קדושים מעונים, לא קדושים יותר, רק מעונים בזיכרון
אין סוף.
ככה הם מתים, לא חיים
ככה הם כבר לא נושמים
אט אט
בדאגה
הם נעלמים כמו רוח של נשמות
נעלמים כה רחוק באופק.
קדושים מעונים, התאספו, הראו לנו את הדרך, הובילו אותנו על נס
של שלום. השכיחו נא מלבי, הפסיקו להיאנח באוזניי ולהזכיר לי את
הדרך הנשכחת.
אהבות שנעלמו, דמעות שנרשמו, נעלמות אט אט בדפי הזמן. אני
מניחה, שההיסטוריה זאת רשמה, אך גם היא בנבכי הזמן עומדת.
ואני בדרך, בודדת, נשכחת, קדושה מעונה אחת, שלא מצאה את הדרך.