[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נוגה גל
/ I got the girl

אני לא מבינה את זה
אני באמת לא מבינה את זה. גדלתי מאז. לא המון, זה נכון, אבל
אני כבר לא אותה ילדה בת חמש שהלכה בלי נעליים בדצמבר. זה
נכון, אני לא כל כך רחוקה מאותו היום, אבל לא הגיע הזמן שהוא
ייתן לי ללכת? אני כבר לא אותה ילדת מסטיק שהייתי פעם.
פעם הייתי בת חמש, מי לא היה, אבל מאז עברו כבר עשרים שנה. הוא
אומר שבעשרים שנה הוא רק פיתח קריירה, ולא מבין איך בעשרים שנה
הצלחתי לפתח חיים.
אולי הגיע הזמן שאני אגלה לו את הקלפים שלי, אספר לו על חיי.
לא תמיד הוא היה שם, ניסה שנחשוב שהיה, אבל בעצם הסתובב בעולם,
ראה דברים שאף אבא אחר לא ראה, אבל גם לא היה אבא רגיל. הגיע
זמן שאני אחשוף את הקלפים ואתוודה בפניו, אני כבר לא אותה ילדה
בת חמש תמימה שגרמה לשמש לזרוח בשבילו. השמש עברה למקום אחר.
אני עוברת ברחוב שלנו, ואנשים מסתכלים עליי, עוצרים ומספרים לי
איך ילדה זהובת שיער לפני עשרים שנה עברה כאן עם האבא העוצר
נשימה שלה, מעולם לא הייתי הילדה הזאת שהם תיארו, בוודאי זו
הייתה מישהי אחרת, מכיוון שלאבא שלי לא היה זמן לקחת אותי
לטיולים ברחוב. אבא שלי לקח אותי לטיולים מאחורי הקלעים של
הסרטים וההופעות הנחשקות ביותר, השיג לי כל מה שרציתי, חוץ
מטיול ברחוב. לא, אני אומרת להם, זאת לא הייתי אני ומחייכת
אליהם. הם מחייכים חזרה ואומרים- יש לך את החיוך של אבא שלך.
אני לא רוצה לשבור לו את הלב, אבל הוא לא שם לב שעברו מאז
עשרים שנה, ואני כבר לא אותה אחת, ולכן, אני חייבת לשבור לו את
הלב. הוא אומר לי שתמיד אני אהיה הילדה בת החמש בשבילו, אבל לא
זה מה שאני רוצה! אני, אלוהים, בת עשרים וחמש, יש לי חבר,
ולמען האמת, אנחנו הולכים להתחתן. הוא  בטח יהיה מזועזע, למה
שלא יהיה, הילדה בת החמש שלו מתחתנת? לא יכול להיות. אבל אבא
לא היה כאן כדי ללוות אותי בהתבגרות שלי, בטקסי בית הספר שלי,
בימי הולדת שלי... איך אני יכולה לצפות שהוא יבין שזה העתיד.
יש לו קצת יותר קמטים, אמא כבר איננה, וגם אני לא אהיה כאן
בקרוב.
יש לו את הבחורה, אין לו אותי. אני כבר לא הבחורה הזאת, כבר לא
הילדה הזאת. אני מסתרקת כל יום, ולובשת רק בגדים בצבעים דהויים
(כי צבעים חזקים הם המוניים מידי לדעתו), אני תמיד לבושה בנעלי
עקב, גם בדצמבר, ואני מחזיקה את הקלפים קרוב לליבי, כל הזמן.
לא הגיע הזמן שהוא ייתן לי ללכת? יש לו בזיכרון מאות ילדות,
וכולן מחייכות באושר, מיליון אהבות קטנות ושמש אחת שזורחת,
כשאותה ילדה כבר איננה.
פעם הייתי בת חמש, מי לא היה, ורצתי ברחוב, רואה את כל האבות
מלווים את הבנות שלהם לבית ספר. אבא שלי לא עשה את זה. הוא כתב
לי שירים, אבל מה זה שיר לצד חיבוק?
אני לא רוצה לשבור לו את הלב, אני לא אספר לו את כל זה, אני
אתן לו לשמור את הזיכרון של הילדה בת החמש כפי שהיא הייתה פעם.
לא, זאת לא אני, זה רק הצל של האישה שאני היום, מאורסת, בעלת
קריירה, מאוהבת, ושונאת מוזיקת רוק. לא יכולה לסבול אותה.
זאת לא הילדה שלו, כבר אמרתי את זה, הילדה שלו אוהבת רוק, היא
בלונדינית (ואני הרי צבעתי את השיער ממזמן) והיא מושלמת, הרי
השמש עצמה זורחת כל יום כשהיא מחייכת. לא פלא שאני יכולה לשבור
לו את הלב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- את מזכירה לי
מישהי שפעם
יצאתי איתה. היא
גמרה איתי כי
עשרות האורגזמות
הרצופות גרמו לה
לאחר כל יום
לעבודה.



קומיצה נואש
לסקס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/08 13:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוגה גל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה