אם היית נולד עתה, רק במקום אחר. מה היה קורה?

זה עוד סיפור על טרמפ.
המקום: כביש הערבה, מול מואה ביציאה של דרך הבשמים ליד צופר.
הגעתי לשם בשבת בצהריים חורפית ויפה של נובמבר לאחר הליכה
מזורזת, שמתי את התיק הגדול בפוזיציה שתגיד לכולם שאני מטייל
(עם הרבה סיפורים מעניינים, ובכלל הרווח פה יהיה של המסיע),
החלקתי את השיער (לא ממש), לבשתי חיוך מנצח וחיכיתי אופטימי
לטרמפ.

זום אאוט לאחרי חצי שעה.

אותו מקום, וכבר עברו בסביבות מאה מכוניות שלא עצרו, לפעמים
אפילו האיצו. החיוך שלי כבר נראה מלאכותי ובלי ניצוץ ופתאום
עצרה לפני מכונית סובארו חבוטה. רצתי אליה מהר, כדי שלא יברחו,
והתכופפתי להסתכל על היושבים: בחור אחד חמוד עם גופיה, ג'ל
בשיער ושרשר על ההגה ולידו, כמעט התאום שלו שעון מרוח לגמרי על
המושב לידו. ערסים, אבל לייט, בגילי, פחות או יותר, חמודים
כאלו.


''תגיד, מה אתה עושה פה?'' שאל אותי הנהג, עוד לפני שהתחלנו
בריקוד הרגיל של ''לאן-אתה-מגיע-לאן-אתה-צריך''. לידו החבר החל
להראות סימני התאוששות, הביט בי לשנייה ואז חזר ונמרח על
המושב.
''מטייל.'' השבתי בעליצות מרובה, יאללה, לצאת מפה, התחלתי
להעמיס את התיק והציוד למכונית.
''לבד?'' הוא הסתובב אליי וחשף שרירים מתחת לגופיה.
''לא, עם חברים.'' הסברתי לו שישנו ביחד בשטח. והבוקר עזבתי
אותם כדי לחזור הביתה. לא סיפרתי לו איך בדרך, כשחזרתי לבד,
כמעט התהפכתי עם התיק והתדרדרתי מגבעה, אבל זה סיפור לפעם
אחרת.
ויקי הסתכל עליי בצחוק. ''אה, בטח עישנתם סמים.'' הרג אותי
מאיפה הוא הוציא את זה, אבל היי - צריכים להיות מנומסים
בטרמפ:
''לא, סתם מטיילים.'' אמרתי.
ויקי הסתכל עליי בפליאה. ''תהרוג אותי מה אתם עושים שם.''
''אתה יודע, הולכים בשטח.''
''מה, גם בנות?''
''כן.'' אמרתי.
ואז בא משפט המפתח שבעצם סימן את כל הטרמפ הזה. עם ניצוץ מחודש
בעיניו, ויקי הסתובב לעברי ושאל בחיוך ממזרי. ''אההה... אחי,
בטח הייתה לך איזו ספונסרית שנתת לה בראש כל הלילה, לא?''

תספרו את מספר הפעמים ששאלו אותכם את זה. זה בסדר, לא צריך
להתבייש, קורה לכולנו פעמיים שלוש בשבוע.

הבטתי בו בשתיקה, מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית אבל הוא נראה
כן לגמרי.
''אה...לא.''
''באמת?''
''כן.''

משם דברים רק המשיכו להשתפר. התברר שלנהג קראו בשם הגברי ויקי
(ולחבר דודי) ששניהם מאופקים וחזרו מסוף שבוע של קרחנה באילת.
ויקי המשיך לשאול אותי על מה אנחנו עושים בטיולים (מטיילים),
איך בחורות בטיול ומה אני עושה להם בדרך כלל (אחלה, כלום),
התפלא על איך שאין אורגיות המוניות ושיתף אותי שתפסו אותו נוהג
שיכור ושהוא עכשיו ממתין למשפט - כמובן תוך כדי לקיחת סיבוב
ב-150 קמ''ש.
''אה, באמת?'' אמרתי, וחיזקתי את האחיזה על הידית עם פרקי
ידיים לבנים. ניסיתי, בתור אורח ברכב, לזרום איתו (''ברור
שהשוטרים סתם חיפשו אותך'') ולספר לו על כמה חבר'ה אצלנו שישנו
שיכורים באוהל ואחד לא הרגיש טוב.
''מה הם הומואים?'' הוא זרק עוד לפני שהספקתי להגיע לפואנטה.
''אה...לא...'' נתפס בקלקלתי (כי במקרה, החברים היו כן)
וגימגמתי ''...למה?''
''כי אמרת שהם ישנו ביחד, אז הומואים, לא?'' ניסתי לקרוא את
ההבעה שלו ולהבין מאיפה הוא עשה את הקישור. ותוך כדי זה עצרנו
בעין חצבה. ויקי הזמין ציפס, אני לקחתי סנדוויץ ודודי בכלל הלך
לשירותים. ויקי הסתכל עליי. 'עיניים יפות לבחור', חשבתי.
המשכנו לדבר על כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר ואז משום מקום
באה הפצצה: ''תגיד, אתה הומו?'' הוא שאל אותי. בהתחלה חשבתי
שלא שמעתי טוב.
''מה?''
''אתה. הומו?'' היססתי שנייה, נזכרתי באיך שיצאתי מהארון ואיך
שזה היה כבר לפני שנים ושאני צריך כבר להפסיק להסס ואזרתי
אומץ.
''כן.'' הוא הסתכל אליי וגיחך כאילו בלע מיליון דולר.
''בחייך?'' החיוך שלו התרחב מאוזן לאוזן כבר.
''כן.'' השבתי, כבר מתחרט על הווידוי
''ידעתי!'' הוא חגג. ''זה בגלל שדיברת על ההומואים האלו מקודם.
איך קלטתי? אה?'' דודי חזר מהשירותים וויקי ראה אותו בזווית
העין. ''דודי, דודי, בוא הנה!'' הוא נופף.
''תגיד לחבר שלך שאתם נותנים טרמפ למתחנגל.'' אמרתי ביבושות
וויקי נשפך לגמרי.

משם הפכתי לשגריר של הקהילה. ויקי המטיר עליי שאלות , מי, מה
,מתי, איך ידעתי, מה ההורים אמרו, איך היה בצבא, אם יש לי חבר
וכו', דודי לידו הביע עניין עייף בהתחלה ואז עניין שפוך ולבסוף
חזר לישון. ויקי המשיך לחייך, לנהוג מהר וכל הזמן להסתובב
אחורה ולהיישיר אלי מבט, כאילו מנסה להעביר לי משהו בלי מילים.
העיניים לא חייכו משום מה. סיפרתי לו את כל הפרטים על החיים
ועל החבר ושאנחנו ביחד כבר ארבע שנים (דאז), ויקי המשיך לשאול
אותי בעיקר על החבר, איך אני יודע שאני אוהב אותו ומה אנחנו
עושים ביחד, הכול, ממש חקירה צולבת. עניתי כמיטב יכולתי
ובמסגרת הסינון המקובל (יש גבול, יודעים).
''תדע לך שאצלי בבית היו תוקעים לך מכות, כולם.'' הוא צחק.
''עם הקבלה והכול.'' מה כבר יכולתי להגיד? הסתפקתי
ב-''וואללה?''
בסוף הגענו גם לנושא של החיים בצבא, הוא היה מאוד סקרן (כי גם
החבר היה בצבא) אז שאלתי אותו.''לא הכרת הומואים בצבא?''
האווירה במכונית ירדה בעשר מעלות.
''לא שירתתי בצבא.'' הוא סינן.
''אה, זה בסדר.'' מילמלתי והשפלתי עיניים. האווירה במכונית
ירדה שוב בעוד עשר מעלות. כבר נעשה מקפיא.
''יש לך בעיה עם אנשים שלא שירתו בצבא?'' הוא שאל בכעס.
''אה...לא, אין.'' גמגמתי. פעם ראשונה התחלתי להבין טרמפיסטיות
והתחלתי לחשוב על מה אני עושה אם הם עוצרים ומנסים להכניס לי
מכות. לא כיף ללכת מכות עם ערסים ליד הכור בדימונה. ואז בא
משפט המפתח או הפצצה מספר שלוש: ויקי, עדיין מחומם, הסתובב
כלפיי עוד פעם והישיר מבט רצוף לעיניים שלי, אותו מסר אילם חזר
לככב אצלו בעיניים. יכולתי לדמיין שם הרבה תיסכול, מתובלן בפחד
וכאב.
''אתה כל הזמן עונה לי תשובות קרות כאלו, אם אני הייתי החבר
שלך הייתי מתעצבן שאתה מדבר אליי ככה.'' אם אני הייתי החבר
שלך... אם אני הייתי החבר שלך... אם אני הייתי החבר
שלך... המשכתי לחזור על זה אצלי בראש.

הבטתי לוויקי בעיניים, עמוק, בחור בגילי. בכל זאת. וחשבתי על
המרחקים בינינו. על כמה אנחנו דומים וכמה אנחנו שונים, אבל לא
אמרתי כלום, בכל זאת, דודי הקשיב. הסתפקתי בלהגיד לקונית ''אני
מדבר הרבה יותר עם החבר שלי, מבטיח לך.'' נטרלתי את המוקש
בשיחה ושאר הטרמפ עבר בסדר, ויקי ודודי הספיקו להתקשר לחבר,
לשאול אותו עד מתי הוא בחופשה מהתא ולהחליט שהם נוסעים לבקר
אותו. הם הורידו אותי בב''ש ונסעו לאופקים אני נסעתי משם לבית
שלי בשרון שקוע במחשבות.

אם...