המשורר:  

חול שורף  
אויר מסנוור, ירוק מקנאת קו האדמה באופק השמים.
שמש בועל קרקע לוהטת.  
קרקע עקרה, בקועה מגעגועים אל התכלת הקרירה ממעל.
בתובנה נסתרת  באה עליה ובתוכה.  
ברצונה נפגשת ברצונה נעלמת.

קו האופק מנשק לאדמה,
זהו המדבר ואלו הדברים ואני הדוברת.    
היובש והחום חודרים את קליפת העור.


הכותבת:

הוא מראה לי את כף רגלו,


המשורר:  

אני לא "הוא"
אל תכתבי "הוא"    
יש בי מן הכלל,  
מגששת לא מוגדרת,
יושבת על גדרות,  
פרוצה אל סכום כיווני המרחב,
מנחשת עתידות,  
מגלגלת סיפורים של עבר מן הזן שנכחד,  
אסירה של הווה,  
אסירת תודה!!!
הזכר כלול בנקבה.
מי מזדווג עם מי?  
אופק אדמה בקו השמים?
יובש המדבר בלחות האוויר?
הסלע עם הגז שמקיפו?  
המספר אם הכותבת
זכר הכלול בנקבה.


הכותבת:

בן האדמה מביט באותיות הנוצרות מכף ידי,  

כלום לא נסתר ממך
בן המדבר,  
את סיפוריך אני מבקשת.
אני, הכותבת, כלולה בך, המספר.  
ספר לי על המדבר הזה,
ספר לי מספוריי האילה חסרת הרגליים,
אלמלא היית קורא לי, לא הייתי מוצאת אותך לעולם.


המשורר:

אם לא היית מחפשת, לא הייתי קוראת לך.
כמו חרדון למדבר,
כך אני לזמן, נצרבתי אל החול והסלע.
ואלו חדי העין וקשובי לב רואים אותי עולה ויורדת כאבן נושם.
גופי הוא יצירתם של השמש, הרוח ומשרתו הדומם החול.  
כמו האדמה, גם עורי בקוע מרעב וצמא.
בשרי דבוק לעצמותיי,  
אינני חסרה דבר וחסרת כל אני.

נולדתי זכר,  
פעם הייתי גבר פועה, פועם במרץ נוזלי,
רודף עתיד נסתר של גבורות.    
רציתי להיות אלוהים, שלם נצחי מנצח, מוגן מרוע, יוצר גורלות.
מילדות דרשתי בכוח האחר,
לא רציתי בכוח פראי מטומטם של נערים זקורים ומגורים, שיכורים
מהורמונים,
מסוחררים סביב תאוותם כתרנגולים שלוקי ראש,
אני רציתי כוח אחר,  
והוא קרא לי, משך אותי, אפף אותי.
הייתי ועדיין אני זר בעולם,
זקן מלידה. ועיני רואות את הפרדוקס,
מהלך בפרוזדורים שבין החדרים ובפרוזדורים שבתוכם.
מביט, בוחן לומד על ההתנהגויות אנושיות.

והם היו גלויים בפניי  
ידעתי לתוככי נפשם, זיהיתי את תבניות פועלם.
ראיתי מראש את יעד זרימתו של נהר הנוצר מאין,  
מהלך בהווה אך לא חיי בו,
כנביא עיוור הרואה רק זמנים אחרים,    
לא יצרתי מגע אמיתי עם בני אדם.    
סלדתי מהם, ביהירותי זלזלתי ולא אהבתי אותם.
חולשותיהם היו שאיפותיהם,  
רוע לבם היה למקור בלתי נדלה של תענוגות.  
כהי חושים, שטופי תאוות.
הקלות שבה הנעתי אותם לרצונותיי,שעממה אותי.
היה בי רעב לממשות, לחיבור אל מקורות היסוד הלא נודעים,  
הייתי צמא לגלות את הכוח האין סופי שחושב ומוליד אותנו מרגע
לרגע.
רציתי את הוודאות של הלא וודאי.

עזבתי את הכל, את הבית את לימודי את וודאותי,
לראשונה בחיי, אני חסר אונים,
לא ידעתי לאן אני הולך ומה אני מחפש.
מגשש באפלה סמיכה וקרומית,
ידי שלוחות, קורעות את מסכי העיוורון מעל גופי,  
ומול עיניי, כמו נשימה חדשה, כמו זריחה איטית, נפתחות הבנות,
נוצרות אפשרויות חדשות,
שבילים צצים, ואני עולה עליהם,
הולך בדרכים הנסללות מתחת לכפות רגלי, בתאום עם פסיעותי,
אני פוגש אנשים, עוברי אורח ויושבים של קבע.  
והם מיעצים לי, מזהירים אותי, כל אחד ממקומו, כל אחד מחכמתו
ונסיונו.
את המופלא דורשים גם הם,
וכאילו למעני הופיעו להיות לי למדריכים ובני לוויה.
וממש כפי שהרגשתי, גם הם הרגישו
איך העולם משנה את מסלוליו, עוזר להם, להגשים את שאיפותיהם.
ואותם מקורות, יסודות לא נודעים, אותה התכלת, מולידה ומוליכה
אותנו לעברה,
מבלי שנחוש בכך ומבלי שנדע, מפעילה אותנו בובות על חוטים,
בחכמה נשגבת.
והיא לידנו, בלתי נראית, נעה בתוכינו, מסביבנו.
אבל הפנים שלנו רחוקות ממנה, נשואות ורואות תמיד לצד האחר,
אותו הצד המכונה קדימה.  
אנחנו שחשים בלי לדעת את נשימתה, משתוקקים אליה, רצים לקראתה

ונופלים בין האור וחסרונו, בין אמונה לבדידות, בין נשימה
לחנק.


פגשתי אותם, גברים גיבורים בטוחים נחושים,
עוברי דרך פרועים, פזורים ומחוברים בשאיפה משותפת ללמוד את
הכוח,
להשיג את המפתחות לצד הנסתר.
איחדתי אותם לקבוצה אחת מלוכדת,  
ביחד חיפשנו את הפרוזדור, רצינו להיות בו ערים וחיים.
רצינו לצוד את הכוח  ולכפוף את הוודאות לשליטתנו.
ייחלנו לכבוש נחלות שאין נפש שתוכל להתקיים שם מבלי להתפרק
בחזרה אל הכלום.
חלמנו לחזור שליטים בעלי המקורות.

חודשים הסתובבנו במעגלים סבוכים ולא פתורים.
היה זה מבוך אדיר שנבנה והשתנה כל הזמן, הוריד והרים חומות,
פתח וסגר חללים ופתחים.
וכל דרך שנפתחה הובילה למבוי סתום.
תקווה התחלפה ביאוש.
לא פתח, לא גשר ואין קול שנשמע.
התחלנו לאבד כיוון ותקווה.
חלק מהאנשים החליטו להתפזר איש איש אל גורלו,
נחושים וגמורים למצוא את הכוח במשאבי העולם הגלוי ולא ההזוי.

ובאחד הימים היינו הולכים בדרך שהובילה אל פרשת דרכים. בחרנו
להיפרד.
ישבנו לנוח על האבנים שהיו פזורות במעגל, ישבתי ופניי לצפון
דמות של אישה חיוורת, דקה ושקופה הופיע מתוך הכלום.
ואין בה נעורים או זיקנה.
קפואה, אין בה נשימה, דוממת.  
פניה היו כמו הים  
עתיקות ומתחדשות, ברורות ונעלמות.    
לכדה את עיני בעיניה
ללא קול ובשפתיים סגורות היא אמרה:

ביער סתום שהאין בו הכל,
קצוות הם מרכז, מרכז הוא קצוות.
חי וגדל עץ אחד.
ענפיו ועליו עתיקים  
שורשיו הם עורקיו, חיים וחושבים,
נעים ומתפתלים, מזינים כל חי,
גזעו לבן, נושם וחם.
מסביבו נהר, למרגלותיו חיה אילה.
העץ נותן לה מפירותיו,  
הנהר שולח אפיק ומשקה אותה.
מאז ומתמיד, היא נמצאת שם,
מעולם לא באה לעץ או הלכה ממנו,
אם תזכרו בשיריי אוהבים ובסיפורי ילדים,
תדעו שהאילה, היא ישות אגדית הקיימת בתודעתכם.
בתוכה המפתח אל ממשות הצד הנסתר, המקורות שאתם מבקשים.

וכך היא מגולמת:
אין אדם שיגע בה ויחיה.
אם ילמד לראותה, יתגלו לו כוחות של חוכמה נסתרת,
נובעת ממנה שירה נצחית, זורמת מימי הנהר,
האדם שיבחר בה, יעלה כבן מלך בכל העולמות והוא שימשול בארץ.
קלה הדרך אליה והיער קרוב מאוד,
אך קשה לבחור בדרך,  קשה לראות את היער.
לכו צפונה הימנעו מהלילה, אל תביטו ואל תתאוו לקחת משם דבר
לעצמכם.


אור טוב של יום חדש הפציע,
התעוררנו מתרדמה שלא ידענו איך ומתי נפלה עלינו.
קמנו, ניערנו חול ואבק, נזכרנו בחזיון.


תדעי  שהעולם האחר מדבר לתוכנו ללא הפסקה,
אנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, בדיוק כמו האוויר שמסביבנו ובתוכנו.
אין נפרדות.
יש קיים יוצר נוצר,
תרשמי, האין הוא הפרדוקס  
אין הוא חסר וישנו, האין הוא אנחנו
אנחנו פותרים את הפרדוקס על ידי יצירתו.

הדיאלוג עם העולם שמעבר מתעתע.  
קולו נשמע כקולך הפנימי.
לעתים אין זה בכלל קול אלא קור חוט נעלם של רגש,
מן דחף אל המעשה.
ואיך נדע?
נותר רק לאבחן, להאמין בכל סדר שתראי,
אנחנו בני האדם, מעולם האחר ואין עולם אחר.

אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות
אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות
אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות
אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות
אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות
אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות
אין נפרדות אין נפרדות אין נפרדות

מהיכן הופענו? מהיכן?
ומי ידע? מי יגלה לנו כאן?
מהיכן הגענו? מהיכן?
משם, מכאן, מאי שם
מזכרונות
עובדות
תשוקות
דמיונות

אולי מקופים
או חד-תאים
מולקולות, אטומים
חלקיקים, אלקטרונים
תנועות מקריות פרי רצון ומחשבה
תנודות רוטטות של אנרגיה חשוכה

מעפר באת ואל עפר תשוב
העפר יסוד כל יסוד  
האין יסוד

אולי אנחנו מילים
אותיות מדממות
משפטים אצורים
הברות נושמות
הבלים רטובים

ומי הראשון, שחשב-אמר מילה ראשונה?
זו לא הייתה מילה אחת, אלא התעוררות אל המילים.
מילים הן שמות הכל, החומר, הרוח, היסודות, התנועה, המשקל,
הזמן, החלל, העור,  העיניים, הגנים,  
נשימות, חלומות, אור, צללים, צלילים, אותיות ומספרים.
אותיות א ו ת י  ות או צרות
תכתבי לה א א לה ו י מ  ה ה ה מ ו מ ו ח  מ י מ  מ י מ ינ   נ
נ ח מ נ   גשר הסוד דגמאדם.
האין הוא הרווח באין מתגלה המשמעות, אהובתי.
ואת המשמעות איבדתי כשאיבדתי את האילה.
הקלות שבה היא הופיעה אחרי החיזיון.
והקלות שנעלמה כמו רוח או ריח או החיים.

התחלנו ללכת אל עבר הצפון.
האדמה הייתה רכה ולבנה,
בוהק אור חזק סינוור אותנו,    
לא ראינו את האופק ולא את קצוות גפנו.
לא יכולנו להרים את הראש מול האור הבוהק.
כופף הבוהק את העינים לאדמה,
וכך המשכנו ללכת, מקופלי ראש וצואר.

תחושה של עונג רך התפשטה בנו,  
העיניים המכווצות נפתחו,
האור התעדן.    
המקום שנגלה אלינו היה מרהיב ביופיו.
היה זה גן או יער, זוהר וחי.
העצים והצמחים שלחו אלינו ענפים, רצו לאסוף אותנו אליהם.
חשתי כאילו הם מביטים בי בוחנים אותי,
הרכנתי ראשי, קולי הפנימי אמר לי, אל תישיר מבטך
השאר ראשך מושפל.

הגענו אל נהר עצום, כאב של געגועים פיצל את ליבי,
הרגשתי שהנהר מביט אלי, לוחש לי.
אושר מחשמל העיר את גופי,
אני מתעורר ומתערער,
רחפנו, צווחנו בשאגות.
אחוזי טירוף רצנו אל הנהר לטבול בו.

חשך רע ונורא ירד עלינו.
אפלה משתקת
התקפלתי אל תוכי ביאוש מצמית,
נפלתי על האדמה, רציתי למות.


כשהתעוררתי, ראיתי שחזרנו אל נקודת ההתחלה.
ישבתי על אותו השביל המוביל לצפון
ומסביבי מדבר.
שישה מהחברים החלו להתעורר,
שלושה עשר הנותרים שכבו ללא רוח חיים.
קברנו אותם, הנחנו מעל את האבנים שעליהן ישבנו.
השמש צרב את עורי, הייתי מסוחרר.  
תשוקה וגעגועים שכמותם לא חוויתי מעולם טלטלו את יסוד הוויתי.
רציתי לחזור לנהר, בכיתי כמו תינוק, השתוקקתי לאילה.
החברים צעקו, כואבים וכועסים שאלו
מהו המקום הנורא הזה, ובו
חזיונות, אשליות מערערות את הדעת והחושים.
ראיתי את האימה בפניהם ואמרתי:
אנחנו נמצאים ביער המשתנה למדבר, בהתאם לתשוקותנו וכוונתינו.
נגלה כיער בטוב וחוזר כמדבר ברע.
עדן שאינו סובל אותנו.
המשיכו ללכת, השפילו את מבטכם, אל תתמקדו ואל תסתכלו.
ואם תראו את הנהר או את האילה הפנו את פניכם מהם.


ועוד אני אומר את הדברים, האור נרגע.
קול עדין של שירה זרם באויר.
האדמה הזהירה,
האוויר התמלא במה שנדמה היה כציפורים קטנות
ואולי היו אלו צלילים מרחפים, שהסתחררו מעל ראשינו.
העולם כולו רקד סביבנו, צמחים שלחו זרועות,
נמשכנו והובלנו שוב אל הנהר.

ככל שהתקרבנו אל הנהר, קול השירה הלך והתבהר,
המשפטים הסתומים התבררו, תובנות עמוקות החלו נובעות ממני,
אלו לא היו תובנות של מילים, זאת היתה תחושה עזה של בהירות,
עירות ופיקחון, הוספה והנזה של כוח של חיים ותודעה.
הקולות נראו כפנים של אור, הנהר אמר לי חכמה.
נפשי השתוקקה לצלול בתוכו.
עצמתי את עיניי ועדיין ראיתיו, אטמתי את אוזני ועדיין שמעתי
שירתו,
סובבו את גבכם, לכו כשגבכם מופנה אל הנהר, זעקתי ללא קול.
וכשסובבנו את מבטינו, כשהיפננו את גבינו
היא התגלתה אלינו במלוא יופיה הפלאי,
זאת הייתה אילה, ללא רגליים, נחה נושמת למרגלות העץ,
מביטה בנו בעיניה הגדולות, הקסומות.

החברים התנפלו עליה,חמדו את האילה, כל כך קרובה, כל כך מושגת,
שעטו עליה בתאוה.

גם אני רציתי לקחת אותה לעצמי בלבד, להטמיע אותה בקרבי
לעולמים.
עצרתי בי את הדחף והתאווה בייסורים
לא זזתי ממקומי, נעצתי את רגלי וידי באדמה
ידעתי שאסור לי להתקרב אליה או לראותה וגם לא לחשוק בה
במחשבה.

חשכה ירדה, רעה ומרה. רוח קרה מצליפה ומחניקה.
רעשים צורמים צרחות אימה חלולות מלאו את מוחי,
ירדתי על ברכי באיטיות...קיפלתי את ראשי בין ידי ורגליי
קור זר, אכזרי, היכה בי ללא הפוגה,
סחרחורת ומערבולת לקחו את גופי.
אצבעות נוקשות ניסו לחדור לתוכי לקרוע את גופי לגזרים.
נשאבתי אל ייאוש מצמית, נאבקתי עם הבל נוכחותם של מלאכי אופל.
הקשב לשירה, אל תיפול,  אמרתי בקול, תקשיב לשירה, תקשיב
לשירה.
האצבעות כרכו אותי ברכות, הרימו אותי מהאדמה בחמלה, אומצתי אל
חיק חם ואוהב. רגשות של ערגה ורוגע מילאו כל תא בגופי.
הייתי מאושר ואסיר תודה כמו ילד חולה שהוריו מרגיעים את מצחו
ביד אוהבת.
כוח החיים שב אלי, התאוששתי.
פקחתי את עיניי, האור הרוגע חזר הייתי לבדי כל חברי למסע
נעלמו.


הבט בי,  אל תפחד.

אמרה האיילה.

הרמתי את עיני.
ראיתי אותה, ענוגה ונהדרת, נחה ליד גזעו של עץ עצום.
גוף אחד הם, האילה והעץ נושמים בתאום מושלם.
נגינתם, הווייתם היא אנושית.
חשבתי. כמה מוזר שכך אנחנו מכנים את פסגת הקיום הטוב -
"אנושי"


הרגשתי שהעץ מביט אלי באהבה ובענווה שכמותה לא חוויתי מעולם.
העץ הוא ישות חמה וחיה מודעת ומתבוננת.
האילה מתבוננת בי בחמלה ועיניה הגדולות
מתמלאות באור.

פתחה האיילה בשיר שהתנגן היישר לנשמתי.


הטוב הוא רק שלם קיים, אין סוף יוצר נוצר,

הרע הוא חסרון של טוב לכן אינו קיים,

אינו קיים הרי הוא רע, חסר נמצא בטוב,

נמצא בטוב, הרע קיים, לכן חלקו הוא טוב.



אדם יחשוב מתוך עיניו,  יראה עולם אחד

לבד מביט בעולמו

חווה קיום נכחד

ובמותו תם אין עולם

הוא אינו ואין אדם

כיצד ימשיך לזכור

לכן חייב לבחור


ברחשי ליבם בדמיונם ידעו אדם אותנו

אנחנו אתכם בלחישה
אין נפרדות רק שכחה


זו היתה שירת האילה. אחר כך באו המראות.
לאט ובאהבה עצומה  פתחה לי עולמות.
ונתנה לי מפתחות אל סודות וכוחות עצומים.
ואני שיניתי רצונות, כוונתי כוונות,
למדתי לדעת לבקש טוב.
ככל שהרפתי מרצונות,
ככל שמקדתי מהותי והכרתי אליה,
ככל שבחרתי בה, ככל שוויתרתי,
היא הגבירה שירתה וחכמתי עלתה.
התפקחתי,
בכל רגע נגלה העולם מחדש ואין סוף ליופיו.
הרגשתי שאני יכול לחיות ולהכיל את כל היקום,

קולות היקום מילאו את נשמתי באהבה,
ראיתי אותה, הייתי לנשמה מלאה.


אך לעתים, דיגדג אי נוחות, בניגוד לרצוני ללא שליטה, הופיע צל
דחף פחד.
ישות ארורה, קסומה, רעבה, מחכה לי בפתחים, בסבלנות, בדממה.
מפתה בעדינות, לוחשת מתחננת ברכות:
תן לי ממך, גם לי יש אוצרות בשבילך,
גם לי יש שירה.
פניה היו כפני האושר שהייתי שרוי בו,  
מההתעלות שלי היא ניזונה ותופחת. מנסה לנגוס בנשמתי החיה נתחי
חיים לעצמה.
הרעב שלה מרעיש ומדבק, משתקף רטט הרעב שלה בנפשי, מדביקה אותי
בתאוותה, מטיחה בי תשוקה לעבדות חלולה, מגרה אותי לעונג מיידי
חריף ורב עוצמה.

אני מכיר אותה מימים ראשונים, דמותה היא דמותי ואני נשא שלה.
ניזונה כטפיל ממקור הטוב, כי אין לה אור משל עצמה.

היא הצל המלווה את האור וכי גם אני הוא הקיים, חוסם האור, יוצר
הצל.
וככל שאני רואה יותר, היא רואה יותר,ככל שאני מחכים יותר,
היא מחכימה ומשמינה, שורש של מוות, אנו נשאים של החסר
ובנו גלום האין.


האיילה למדה אותי לאהוב את האפלה, להשלים את האין הלא-קיים,
היא הראתה לי קיום אחר בעולם אחר.


העץ שלח ענפים והם נשאוני מעל הנהר, אני שוכב על זרועות העץ
ופניי פונות אל מימיו המתוחים של הנהר. והם מסך וראי.  
שמים לבנים משתקפים על פני מימי הנהר
הבוהק הרך נעלם ומול עיני אני רואה עולם,
כוכב לכת כחול עם קטבים לבנים ויבשות
ובני אדם חיים שם.
ראיתי מבנים עצומים ושקופים מפוזרים על-פני היבשות. רוב שטחו
מכוסה עצים צמחים ובעלי-חיים. יופיים מרהיב, רב הגיוון מכל
דמיון, גדולה היצירה מכל יוצר.

וכך סיפרה לי האילה על העולם שראיתי:

העולם המופלא שנגלה מול עיניך,
בזכות צלילותו הטובה של נהר,
הוא תאום ודומה לעולם אבותיך,
ביתך הכואב הנבדל והזר.

ובני אדם כמוך, נבראו
חיים שם על האדמה,
נושמי אויר, נושמי שמים,
יודעי מוות ויוצרי אהבה,
פתוחי חסד פקוחי עיניים.


כל אלף שנים נשמתם מתעברת,
זוכרים את גלגול חייהם הקודמים
ובגוף חדש נשמתם מתעוררת.
לומדים מתהווים אל חיים חדשים,

אין שם כאב ולא מצוקה
לא חרב מרה ולא מחלה
לא דחף של הרס ולא יצר הרע


אתם נותנים ערך לסבל  להרס לשינאה  

יצירת הכאב היא העונש, לכם היא נחלה

תאוותכם אל הכוח   מפחד האבדון

כי  אין לכם ודאות של קיום אחר חושב  יוצר

מעבר לקיומכם  רק אמונה ותקווה

אתם נענשים כדי שתלמדו לבחור בחיים

יתומים משפע ונשמתכם יודעת כי זוהי ראשיתו של מסע

בני האנוש שחיים בעולם האחר המשתקף בנהר מול עינייך

עברו את מסע היתמות, הם חוו את הלילה, את קול האל הנסתר
והלא-נשמע


אינכם כאיוב

אלא כאבויה וכיניתם אותו אחר

וכל אותו הזמן הזה כשאני רואה את המראות ושומע את הדברים הללו

אני בוכה את נשמתי אל הנהר
היללות שלי הפכו לרוח סערה
הדמעות לגשם סוחף
הטוב כל כך קרוב וברור
רציתי לחיות בעולם ההוא
משוחרר מהפחד ומהעיוורון
קרוב לאלוהים גלוי


האילה אמרה לי

אינך יכול לחיות שם וגם לא פה

חזור אל המדבר

למד לסיים באהבה את משא הלילה

ספר למי שזקוק לשמוע את סיפורי

האר להם תקווה של ודאות הטוב השלם


העץ הניח אותי על החוף
מעברו השני של נהר
והנהר מפריד ביני לבין האילה
שכבתי ופני אל האדמה
גשם החל לרדת
החול היבש הפך לטיט
ואני הוא עפר וחומר
תאום לאדמה


שנים הייתי מפיח תקווה בלבבות מיוסרים
בחמלה אנושית אהבתי כל אדם
הרגשתי שהאילה נמצאת בי ואני בה
היא מוליכה אותי במדבר
אני אוחז ואחוז בה
שהלילה ישוב למקורותיו
והאור יעלה ותכלת תרווה אדמה ראויה
אחזור ואשב לידה


פעם הייתי גבר
היום אני כלול כאישה
מייחלת למותי ואין הוא בא    
לעולם לא אשב לידה
אני רגלי האילה
מהלכת בין אדמות בקועות  צמאות  יתומות  משוועות לתכלת
ואני כאן מספרת לכם מסיפורי האיילה  העץ  והנהר


שבורים תבחרו בה

כאיוב