עמדתי אז בשד' ירושלים
רק אני והגיטרה מול ירח אפלולי,
את לא תראי אם לא תסתכלי לי בעיניים
ואם לא תסתכלי בעיניים לא תראי.
אז הכנסתי את התרופה לחיים
לתוך נייר לבן אך עדיין מלוכלך,
זה מצחיק כמה את מפחדת מהמוות
וכמה המוות קרוב כל כך.
הבערתי אש והיא בערה בי
הרגשתי כאדם הטובע בלב ים,
איזה ילד עם כובע מוזר בהה בי
הרגשתי מזוהם - מאד מזוהם.
הראש צרח והלב דפק בחוזק,
הוצאתי מהכיס את המצית,
סובבתי והדלקתי, כיביתי וסובבתי -
זה לא נגמר עד שאני מחליט.
אני האלוהים שלך, מצית. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.