הערות: הסיפור הזה הוא המשך ל"מעשה בצנצנת פיות" ו"מעשה במאה
תפוחים", ורצוי לקרוא אותם קודם לקראת החלקים הבאים.

לפני שנים לא רבות, בזמן זריחה מרהיבה, ביקר איש זקן ביער עתיק
יומין.
לא היה זה מחזה רגיל, לראות בן-אנוש עובר שם, שכן היער הזה היה
נסתר וקסום. רוב האנשים פחדו לעבור בו.  
הפיות הסקרניות הציצו, מכל חור נידח, על האיש המוזר וחסר הפחד
הזה.
הוא נראה עייף מאוד, ואם הוא הבחין בנוכחותן, הרי שהוא לא נתן
שום אות לכך.  לבסוף, התיישב הזקן על אבן גדולה בקרחת היער,
כולו מתנשף, והניח קופסת מתכת משונה בין הפטריות אשר צמחו
לרגליו.
כל הפיות התאספו סביב, והרגישו ברוח החיים ההולכת ונעלמת מאותו
איש.
הן ניסו לעזור ככל יכולתן, בעזרת הקסם שלהן, אך ללא הועיל.
הוא לא רצה שיעזרו לו. בדקותיו האחרונות, כל מה שעשה, היה
למלמל מלות צער וחרטה.  המלמולים פסקו בעת שנשמעה שירתה הנוגה
של פיית המוות, השירה אשר סחפה את נשמתו, ללא כאב מיותר, אל
מחוץ לגוף.

הפיות הביטו בדממה, ודמעות עלו בעיניהן. הן אף פעם לא חזו
במוות שכזה.
החיות והצמחייה ביער תמיד חיו בשמחה ובהרמוניה, וכשבאו אל קיצם
תמיד היו מסופקים ומאושרים. אך לא האיש הזה.
פיה סקרנית במיוחד בשם ת'אני התקרבה אליו, חרף ההפצרות של רוב
הפיות לחזור. כשהתקרבה, הבחינה ברוח חיים חלשה ומוזרה בוקעת
מתוך קופסת המתכת שהאיש השאיר. על הפתח היה מותקן מנעול סבוך
כמו צמרת עץ בן אלפיים שנה. זה כמובן לא עצר אותה מלנסות לפתוח
אותו, מה שהוביל עוד פיות, שהרגישו ברוח, לעזור לה, עד שעלה
בידן לפרוץ את המנגנון.

מתוך הקופסה הפתוחה האיר אור חיוור במיוחד, מיצור חיוור
במיוחד.
כולן הביטו פנימה, וראו פיה זוהרת ומשונה מביטה בהם בעיניים
שחורות חסרות ההבעה.
נראה שהיא פחדה לזוז.
ת'אני לא היססה לרגע, ושלחה ידה כדי לעזור לה לצאת. אך כשנגעה
בה, נתקפה בהלה.
גופה היה גשמי, היא הייתה עשויה מתכת לבנה קרה ובוהקת. כנפיה
היו עשויות חומר מלאכותי ושקוף למחצה, ועיניה... בכל ימי חייה
ת'אני לא ראתה עיניים מבעיתות כל-כך.
"מי את"?  ת'אני התגברה על החשש ומשכה אותה החוצה.
"איני יודעת... איני..." קולה היה מתכתי וכבד, אך היה בו איזה
גוון פנימי מושך ונסתר.
שאר הפיות לא הצליחו להבין איך ת'אני מסוגלת לדבר בכזאת קלות
עם היצור המוזר הזה, שהן חשדו מיד כי זהו דבר שהאדם יצר.
הדברים שהייתה עתידה לומר, רק גרמו להם לחשוד בזה עוד יותר.
"אני רק יודעת, שישנתי זמן מה, ויום אחד האיש הזה העיר אותי,
ושם אותי בתוך הקופסה הזאת. מאז אני רק שומעת דברים..." היא
נאנחה, בזמן שעיניה סורקות את היער.
ת'אני הצליחה לראות בעיניה, שהפיה החדשה לא ראתה עוד מעודה
עצים ויערות. כיצד זה ייתכן?

הפיות החלו להתלחשש ביניהן מה לעשות, ואז לפתע שררה דממה.
זה היה אות כבוד לבואן של הפיות הזקנות של היער, אשר באו לקראת
הפיה המתכתית, כדי לשאול כמה שאלות מתבקשות.
"מנין באת?" שאלה פאלה, הזקנה מבין פיות היער.
"איני זוכרת.."
"האם יש לך משהו שאת יכולה לספר אודותיך?"
"לא... באמת איני זוכרת דבר... פרט למלים של האיש ההוא..." היא
השתתקה פתאום.
"נו ומה הוא אמר??" ת'אני שאלה בהתפרצות, דבר שהיה מאוד לא יאה
לנוכח העובדה שפאלה המכובדת ניהלה את השיחה. כולם ידעו שת'אני
התעניינה בכל דבר ושאלה ובדקה דברים, גם אם זה היה הרבה מעבר
לענייניה. פאלה חשה המון חיבה כלפי ת'אני, בייחוד בשל הרוח
הנועזת והטהורה שלה, לכן היא רק שלחה אליה מבט שאומר "זאת שאלה
חשובה, אך אל תתפרצי יותר עד שאסיים פה."
ת'אני הנבוכה לקחה צעד אחורנית, וציפתה כמו כולם לתשובה.
"הוא כמעט ולא דיבר עלי. הוא רק אמר בהתחלה שהוא שמח שהצליח
להביא אותי, ושאני האוצר השני הכי יקר לו. רוב הזמן הוא דיבר
על הבת שלו, שנמצאת רחוק מכאן. הוא נשמע אדם מאוד בודד."
"אם כך, הוא בנה אותך?" פאלה לא רצתה לסטות מהנושא.
"איני יודעת... "היא מיששה את זרועה המתכתית, ולא הרגישה דבר.
פאלה פנתה אל שאר הפיות הזקנות, וביחד הן קיבלו את ההחלטה בפה
אחד. "אנחנו מניחות, שאת מאוד מבולבלת עכשיו."
הפיה המוזרה הנהנה בראשה, בתנועה מכאנית.
"אם כך, את מוזמנת להישאר כאן ולנוח במשך הלילה. בעלות השחר,
בואי אל העץ שלי. עד אז אני מברכת את שהייתך." פאלה הסתובבה
והלכה עם בני לוויתה, מותירה מאחוריה המולה רבה.

הפיות התווכחו בינן לבין עצמן, מה יהיה עם הפיה החדשה. האם היא
בכלל פיה? האם באמת יש לה מקום ביער הזה? מה אם האיזון שבו
יופר?
בעוד כולם משוחחים, פיית המתכת ישבה על פטרייה שצמחה ליד
הקופסה, והביטה סביב בלי להבין דבר.

ת'אני החליטה לקחת יוזמה, וביקשה להשגיח על הפיה החדשה.
לא כולם אהבו את הרעיון, משום שלא היה ברור מי ישגיח על ת'אני
במקרה כזה.  אך בסופו של דבר הם נענו להפצרותיה, בתנאי שלא
יטיילו ליד קצה היער. היא הבטיחה, וניגשה שוב אל את הפיה שעל
הפטרייה.
"שלום. לא אמרתי לך עדיין, קוראים לי ת'אני."
"שלום..." היא ענתה בקול חלוד.
"לך יש שם?"
"אם יש אינני זוכרת אותו. צריך להיות לי שם?" היא תהתה.
"לא ממש.  אנחנו גם לא משתמשות בהם הרבה."
"אז למה אמרת לי את שמך?"
"קיוויתי שתיזכרי בשם שלך יש. זה היה יכול לעזור לך לזכור
דברים."
הפיה המתכתית נראתה מהורהרת לרגע, אך פניה אז המשיכו להיות
אטומות.
"מדוע שמך הוא ת'אני?" היא שאלה כשכבר לא היה לה כוח לחשוב.
"ובכן, את רואה את עץ התאנה הזה שם?" היא הצביעה על גזע צעיר
מאוד.
"שם אני גרה, ובגלל שכולם רואים בי קטנה כמו העץ, הוחלט בדממה
שאני תאנה קטנה, ת'אני בקיצור. אבל אני אוהבת את השם הזה. הוא
לא גורם לי להרגיש קטנה בכלל."
הפיה החדשה הבינה את הרעיון, שפיות נקראות על-פי דברים אליהם
הן קשורות.
"חבל שאת לא זוכרת מהיכן הגעת." העירה ת'אני.
"אכן..."
"יודעת? יש לי רעיון. מה דעתך על השם כוכב-ליל?"
כתגובה ראשונה היא רק קיבלה מבט מבולבל מעיניים מודאגות.
"יש לך גוף בוהק כמו הכוכבים, ועיניים שחורות כמו החלל שמכיל
אותם" היא תארה בטון ציורי.
"כוכב-ליל... אני מניחה שזה בסדר."
"אני שמחה."
לאחר מכן, ת'אני הראתה לכוכב-ליל את היער, ודיברה על הצמחים,
העצים, הפרחים והחיות.
ברוב המקומות שבהן עברו השתיים, שאר הפיות כבר ישנו או שהיו
בדרכן לישון, וחיות הלילה יצאו ממחילותיהן.
כוכב-ליל תהתה מדוע כולם שוכבים ללא נוע. היא לא ידעה מה זו
שינה, וגם כשהסבירו לה זה נראה לה מוזר.
במשך התקופה הארוכה שלה בתוך הקופסה, היא לא זוכרת שהייתה
צריכה אי פעם להרפות חלקים מגופה ונשמתה כדי לחדש כוחות. אך
היא לא זכרה הרבה ממילא. היא לא הייתה בטוחה בדבר, פרט לזה
שכעת היא הייתה במקום בטוח, בחברת פיה טובת-לב. סיפוריה של
ת'אני אודות חייה ביער הפיות שבו אותה בקסמם, והיא לא רצתה
להפסיד רגע מהיותה במקום החדש הזה. גם ת'אני מצאה את עצמה
שואבת עונג מחברתה של כוכב-ליל. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי
הקשיבה לה בכזאת שקיקה, ולמען האמת, עצם הנוכחות שלה השרתה
עליה שלווה משונה.

בסביבות חצות, השתיים עפו לצמרת של העץ הכי גבוה ביער, כדי
לראות את הנוף והשמיים.
בפעם הראשונה בחייה, כוכב-ליל חשה התרגשות. מקודם היא לא הבינה
את הטון המוקסם, שבו דיברה ת'אני על הכוכבים, אך כעת היא פשוט
עמדה בפה פעור, מול שטיח האורות האדיר של השמיים, והאור החיוור
שבו האיר את היער העצום.
"אלה הם כוכבי הליל?" היא שאלה, רועדת במקצת.
"כן. זה לילה מושלם לצפות בהם, כי הירח נולד מחדש ואורו לא
מעיב עליהם."
"את קראת לי על שם הדבר הנפלא הזה...?" אם דמעות יכלו לעלות
בעיניה, זה היה קורה כעת.
"את לא צריכה להיות מופתעת. אם תעופי לשם יכול להיות שלא אבדיל
בינך לבין הכוכבים." היא צחקה.
"אני רוצה לראות מקרוב..." כוכב-ליל פרשה את כנפיה, והחלה לעוף
מעלה והלאה.
ת'אני הפסיקה לצחוק, כשהבינה שזאת לא הלצה. כוכב-ליל לא ידעה
כנראה שפיות אינן יכולות לעזוב את כדור-הארץ, אחרת הן...
"חזרי!" היא קראה לה, אך זאת לא שמעה אותה מרחוק.
ת'אני זינקה, וניסתה לתפוס אותה, אך ידידתה החדשה הייתה מהירה
מאוד.
המרדף היה ארוך ומתיש, והפער ביניהן רק הלך וגדל, בייחוד לאחר
שעברו את גובה ההרים הגבוהים ביותר, והאוויר נהיה מקפיא.
"תפסיקי!!! אסור לך לעשות את זה!!!" היא צעקה בכל-כוחה, אך
כוכב-ליל כבר הייתה מחוץ לשדה ראייתה, והיא לא יכלה להמשיך
למעלה בלי לקפוא לחלוטין.
זה היה הגבול שלה, ות'אני פשוט ריחפה במקום בחוסר אונים.

השקט בגובה האדיר הזה היה כמעט מוחלט.  המעמד היה  שמימי בכל
המובנים,מה שהחל להשפיע על ת'אני. היא הביטה למטה וראתה את כל
העננים וההרים, כמה הם יפים מלמעלה.
עד אותו לילה, אפילו היא לא העזה לנסות כזה דבר, כי לא יכלה
לדעת איפה בדיוק הגבול שאסור לחצות.. וזה היה פחד שאף פיה לא
יכלה להתנגד לו, חוץ מאחת מסתבר. "בזכות כוכב-ליל אני רואה את
כל זה," היא חשבה לעצמה, "גם היא צריכה להיות פה...שנצפה
יחד... הייתי מוכנה לשכוח שאי פעם הייתי פה, רק שתחזור..." שטף
דמעות ניגר מעיניה, והתנדף בזרמי האוויר הגבוהים.
כעבור זמן מה, כשהחלה להירגע, ניצוץ חזק נראה למעלה.
חיוך עז שינה את כיוון זרימת הדמעות האחרונות שלה, עד ששמה לב
למשהו, ואז נפסק.
כוכב-ליל לא עפה בחזרה, היא התרסקה, וכל גופה המתכתי בער באש.
ת'אני עפה למטה הכי מהר שיכלה, וחשבה איך להציל את היער ואת
כוכב-ליל מהאש.
בינתיים ,שכבת האוויר הקפוא הצליחה להנמיך את הלהבות, אך חום
גופה  עדיין עלה בהרבה על נקודת הרתיחה.
פיות רוח קטנות ושובבות הופיעו בפני ת'אני, ערות למצוקה אליה
נקלעה.
בהתחלה היא ביקשה שיעזרו לכוון את כוכב-ליל אל האגם, אך אלה
סרבו בטענה שהדבר ייבש את כל מקורות המים של החיות וימית על
היער חורבן.
אז מה כן יכול לקרר אותה?  "רגע..." היא חשבה, היא רק צריכה
משהו קר כמו מתכת. רעיון מבריק עלה במוחה. היא עפה מהר לכיוון
היער, בזמן שהרוח ניסתה לעכב את הנפילה לזמן מה.
הקופסה שבה כוכב-ליל הגיעה הייתה עשויה להיות המוצא היחיד,
ות'אני מצאה אותה מהר למדי. היא הייתה כבדה יותר משחשבה, אך
במאמץ מתיש ת'אני הצליחה והפכה את הקופסה  כך שכוכב-ליל תוכל
להיכנס.
הקופסה אכן ספגה את החום האדיר, ואף הפכה לנוזל מבעבע, אשר חרך
את האדמה תחתיה.

"מה הולך פה?" הייתה השאלה של לא מעט פיות שקמו מכל הרעש. תוך
זמן קצר כוכב-ליל הייתה מוקפת בעיניים סקרניות.
הפיה המסכנה ניסתה לקום, אך גופה לא יכול היה למשקל שנוסף לה,
כשהמתכת הנוזלית נדבקה לגופה.
ת'אני הושיטה את ידה לעזרה, אך ללא הועיל. פיות נוספות נרתמו
לעזרתה, ויחד הן הצליחו להזיז אותה רק מעט. זה לא היה פתרון.
כוכב-ליל רצתה לבכות מרוב צער. מה בסך-הכול היא ביקשה? כל
רצונה היה להגיע לכוכבים, לומר להם פנים אל פנים כמה יפים הם.
אבל השמיים דחו את גופה המתכתי והמסורבל, שאפילו דמעות לא
מסוגל להזיל.
היא החלה ליבב, לפחות כך פרשו כולם את הקול המכאני הצורם אשר
בקע מפיה.
"אל תתייאשי, כוכב-ליל." ת'אני ניסתה לעודד, אך בפנים היא
בעצמה הייתה אובדת-עצות.

לפתע, בוהק אדיר סנוור את עיני כל הסובבים, והאיר את כל העלים
של צמרות העצים בירוק זוהר כל-כך, שנדמה היה שהצמרות הן בנותיו
של הירח עצמו.
האור לווה בגל קור חזק, שגרם לפיות להתקבץ יחד כדי לא לקפוא.
כעבור כמה שניות, דעך האור, והקור התפוגג.
הפיות ההמומות הרימו את ראשיהן, והביטו לפנים. כוכב-ליל עמדה
שוב, מוקפת בקליפות מתכת קשות וקרות, שרועות על האדמה, כמו
גולם לאחר לידת הפרפר. עורה היה חלק כמו ברגע שמצאו אותה,
כאילו לא קרה דבר.
אף אחת לא ידעה איך לעכל את זה.
ת'אני ניסתה להסביר את אירועי הלילה, אך מהתחלה ההקשבה הייתה
עוינת, שכן היה קל להאשים אותה מראש בחוסר אחריות.
כוכב-ליל נצמדה אליה, והסבירה שלא הייתה זאת אשמתה של ת'אני.הן
לא ידעו אם באמת כדאי להאמין לדברי פיה משונה שכזאת. מה אם היא
למעשה פיה של שקרים וסודות אפלים?

בינתיים, השמיים החלו להתבהר לכבוד הבוקר, ופאלה לא חיכתה עד
שיבואו אליה.
הקהל סביב כוכב-ליל פינה לה את הדרך, עד שניצבה מול שתי הפיות
הפעילות של הלילה החולף, ובחנה את פניהן.
המבט של ת'אני הסגיר מיד את הבושה ואת רגשות האשמה שחשה.
כוכב-ליל, לעומת זאת, הייתה בלתי ניתנת לפירוש. היה נדמה שהיא
מבוהלת, אך זה היה יותר מזה.
פאלה הסתובבה לעבר שאר הפיות ואמרה שעליה מוטלת האחריות המלאה
לכל מה שהפיה החדשה הייתה עלולה לעשות. היא הרי זו שאישרה את
שהייתה ביער.
הפיות מיד הבינו עד כמה הן היו לא הוגנות כלפי ת'אני, והצטערו
על ההאשמה הפזיזה, אם כי החשדנות בקשר לכוכב-ליל רק הלכה
וגברה.

"פאלה הגדולה," ת'אני משכה את תשומת לבה, "אני חושבת שכדאי
שכוכב-ליל תישאר. תראי איך היא הקפיאה את הדבר הזה! היא בטח
יכולה להועיל במשהו.. אולי אפילו למנוע שריפות!"
"היא כמעט גרמה לשריפה. וצמחים לא יצמחו שוב בחלקת האדמה
החרוכה תחתיה."
"אבל..."
"ת'אני, ברור לי שהיית רוצה שהיא תישאר. אך עלי לאכזב אותך.
כוכב-ליל, שם יפה קיבלת. את מוכנה בבקשה להתקדם צעד אחד?"
היא הנהנה והניעה את רגליה בצעד כבד.
"אין לי ספק שאת בריה מיוחדת מאוד, ואני מקווה מאוד שיום אחד
הכול יתבהר לך, ותדעי מי את.  אך זהו לא המקום בשבילך, יקירתי,
לא ביער השליו והיציב הזה את תגלי את ייעודך. לכן, אני מבקשת
שתעזבי את היער הזה, עד היום בערב. כל טוב." פאלה קדה,
והסתובבה על מנת ללכת, אך ת'אני תפסה בקפל בשמלתה הרחבה,
ועיניה התמלאו בדמעות מלאות תחינה.
פאלה הניחה את ידה על ראשה, והבטיחה לה שהדברים יסתדרו, לטוב
ולרע, ואף נתנה לה את האחריות ללוות את כוכב-ליל לקצה היער.
שאר הפיות איחלו לשתיהן בהצלחה, ופיזרו על כוכב-ליל אבקת קסם
למזל, שלמרבה הפלא לא פעלה.
"זה לא נורא,"היא אמרה, "כבר יש לי מזל, שהתחלתי את דרכי במקום
הזה, ועוד אתך..."

כעת, שנראה שהפרשה באה לסיומה, כל הפיות עפו לדרכן מרוצות
למדי, כולן חוץ מאחת כמובן.
ת'אני שתתה את צוף הפרחים בחוסר חשק.
"תאכלי גם קצת, בכל זאת, יש לנו מסע ארוך." היא פנתה אל
חברתה.
"אני לא רעבה. אני כבר מוכנה ללכת..."
"את בטוחה? היינו ערות כל הלילה."
"זה באמת בסדר."
ת'אני הייתה מודאגת מחוסר האכילה והשינה של כוכב-ליל, והדברים
האלה לא הסתדרו בראשה. עד כמה שרצתה בחברתה, הפיה המשונה פשוט
לא הייתה בהרמוניה עם היער. בהתחלה חשבה שאולי זה מפני ששאר
הפיות דחו אותה וחששו מפניה, אך ככל שחלף הזמן, דבריה של פאלה
נראו לה יותר ויותר נכונים.
במשך כל המסע, כוכב-ליל הביטה בדשא, בעצים, בפרחים ובחיות,
במבט משתעה, אך היא לא באמת התחברה לדבר. "חוץ מאלי" חשבה
ת'אני, "במה אני שונה?".
עוד לפני שהספיקה לשאול בקול, התשובה הייתה ברורה. ההתעניינות
שלה חיברה את עצמה גם למה שמעבר ליער.

"היי ת'אני,"היא קטעה את חוט המחשבה שלה, והצביעה לשמיים.
שני עיטים גדולים חגו מעליהן, והחלו לבוא לקראתן.
זאת הייתה עלולה להיות סכנה גדולה עבור כוכב-ליל, ולכן ת'אני
אמרה לה שהיא צריכה להתחבא מיד.
כשהעיטים הניחו את רגליהם על האדמה, היא כבר הייתה בחור בטוח
במחילה
"הא, שלום, גברת תאנה" ברך אותה העיט המבוגר והשקול בין
השניים.
"אשמח אם תקרא לי ת'אני" היא לא טרחה להביט בעיניו.
"ובכן, ת'אני, היכן נמצא היצור החביב שהסתובבת אתו זה עתה?"
"אין לי שום סיבה לענות לך." היא ידעה מראש שלא יהיה טעם לשקר
לעיטים חדי העין.
העיט הקטן התעצבן והתכוון להתחיל לחפש בכוח, אך הגדול הורה לו
לעצור.
"כמה חבל..." הוא השמיע גיחוך מאולץ" הא, רצינו לספר לה משהו
שיכול לעניין אותה מאוד. בקשר לאיש שהביא אותה לפה."
כוכב-ליל התאפקה שלא להשמיע קול, היא רצתה לדעת במה מדובר. אך
ת'אני אמרה שזה מסוכן, לכן הקשיבה. היא לא ידעה את הברור
מאליו, שהעיטים הללו הכירו את "היוצר" שלה מקרוב מאוד.
"עקבתם אחריו זמן מה, לא כן?" גם ת'אני נהייתה מעוניינת במה
שהם יודעים, "אתם יכולים לספר לי. אני מבטיחה למסור לה."
"זה יעשה פנים אל פנים.  אין לך שום סיבה לפחד. הא, איננו תרים
אחר הנוצץ, כמו העורבים הסתומים. אני מבטיח שלא יעונה לה כל רע
מאתנו."
הבטחה של עיט היא מלת ברזל, זאת הייתה עובדה ידועה ביער.
למרות שהם היו יצורים זדוניים, הם אף פעם לא הבטיחו או נשבעו
סתם, אבל גם לא לחינם.
"מה תרצו בתמורה?"
"הא, אנחנו לא נכריח אתכם. אני מאמין שתשלמו לנו מרצונכן
הטוב." הוא חייך עם מבט רעב בעיניו.
זה היה מעורר חשד, אך מה כבר היה יכול לקרות?
אחרי שת'אני צעקה שהכול בסדר, כוכב-ליל זחלה החוצה לעברם,
ועוררה את התפעלותם של העיטים.
"ספרו לי," היא ביקשה, "מאיפה אני?"
"את זה אנחנו לא יודעים. אבל יש לנו משהו לספר לך"
כוכב-ליל המפוחדת התקרבה לת'אני, מודאגת שלא תאהב את מה שתשמע.
"ספרו בבקשה".
"הבחנו באיש הזה כשהוא הלך בשביל המוליך ליער, מחזיק בקופסת
המתכת שלך. הא, הוא נראה כמו אחד בדרכו האחרונה. אז החלטנו
לעקוב."
"כמה שטויות האיש הזה מלמל.." העיר הקטן בעצבנות.
"כן, אבל חלק מהדברים היו ברורים מאוד." המשיך הגדול, "הוא
דיבר אליך, אפילו שאולי לא שמעת, וקרא לך "האוצר השני שלי" ,
ואחרי זה הוא אמר דברי חידה כמו "אל תפתחי את פעמון הפיות. אל
תתני להם." ואז הוא הביט בנו."
"מה זה פעמון פיות?" כוכב-ליל הסתקרנה.
"זאת תעלומה, אבל משתמע מכך שאת מפתח למשהו. סביר להניח, שיש
לך גישה מיוחדת לאוצר." שוב המבט הרעב עלה בעיניו, למרות שרק
לא מזמן הם אכלו.
"זה מצוין! עכשיו יש לנו כיוון לפחות" ת'אני חייכה לעבר
חברתה.
העיט הקטן התחיל להמהם בעצבנות.
"יש לכם עוד מידע?"
"זה הכול"
"אם כך, תודה רבה לכם. מה רציתם בתמורה?"
"הא, הבקשה שלנו צנועה... אם תמצאו את האוצר, והוא יהיה ערב
לחיך, תביאו לנו חצי ממנו."
"כ-כמובן. בשמחה."ת'אני התאפקה חזק שלא לצחוק.
"זכרו את זה היטב.  שיהיה לכן בהצלחה." הם פרשו את כנפיהם
הגדולות ועפו לדרכם.
כעת הצחוק זרם בחופשיות.
"את בסדר?" כוכב-ליל הייתה מודאגת כשראתה את ת'אני מתגלגלת על
הדשא מרוב צחוק.
"זה בסדר. זה קורה כשצוחקים ממש חזק."
"מה זה לצחוק?"
"אה.. אני מניחה שלא היו לך הרבה סיבות לצחוק בתוך הקופסה.
תנסי פעם, זאת הרגשה טובה."
"איך צוחקים?"
"זה פשוט קורה. צחקתי כי הגרגרן הזה חושב שכל דבר סובב סביב
אוכל, כמוהו."
כוכב ליל לא הגיבה.

השתיים המשיכו לעופף לאורך היער, חולפות על פני שלל נופים
מרהיבים של תעלות ענפים. מדי פעם הן עצרו ושאלו אם מישהו שמע
אי פעם על פעמון פיות, אך התשובה לא באה .
רק רמז אחד ניתן להן, במפל המופלא לקראת סוף היער.
כולם ראו בו פלא, שכן מעליו הייתה נקודת המפגש של כמה נהרות
קטנים, ובתחתית המפל הייתה רשת תעלות שחילקה את המים חזרה.
בתוך המפל, לו הבטת היטב, זוג עיניים בהירות היו מביטות בך
ומאחלות דרך צלחה.
ת'אני ביקשה ממנה שתביא את ברכתה גם לכוכב ליל.
"ברכתי תמיד ניתנת לפיות, הרי מימי משקים את הצמחים עליהן אתן
חיות." עיני המפל ענו לה.
"כוכב ליל גדלה רחוק מפה... במקום ללא עצים"
"זה מצער לשמוע. המים שלי הם הברכה. אם אין לי תועלת בשבילה,
חוששני שאיננו יכולות לעשות דבר."
"אין זה נכון," כוכב ליל סיפרה לה,"אני אוהבת להסתכל על המים
שלך. אני רואה בהם את השמיים, העצים וגם את עצמי. תודה לך..."
                                                           
                                                           
"אין בעד מה" עיני המפל קרצו לה בחיוך.
"מפל, יש לי עוד בקשה אחת..שאלה בעצם" ת'אני התקדמה אליה.
"שמעת אי פעם על פעמון פיות?"
"זה היה לפני 2 חורפים.. שמעתי משהו מנער אחד שעבר פה."
"את מתכוונת לבן אנוש?"
"אכן. גם הוא בא להתייעץ אתי.. הוא אמר שהוא מחפש מקום בשם
מקלט בלבבות, מקום שבו ישנה פיה יוצאת דופן. הוא תיאר לי את
המקום בצורה מדויקת... והרוח אמרה לי מה הכיוון. אחרי שהדרכתי
אותו, הוא אמר שלא ישכח אותי ביום שבו פעמון הפיות יצלצל."
"בני האדם מדברים הרבה ברמזים, הא?" ת'אני הפנתה את מבטה רגע
לכוכב ליל.
"איני יודעת..." כוכב ליל שמעה רק איש אחד עד היום.
"דבריו לא היו סתמיים," עיני המפל ברקו לפתע, "אנחנו מרגישות
משהו מתקרב... מוטב שתלכו עכשיו."
"מה קרה?" ת'אני דאגה.
"אין זמן. התרחקו מהמים והסתתרו."
"בסדר, בואי לשם." ת'אני הובילה את כוכב ליל לאזור מלא שיחים.
"דרך צלחה..." לחשו עיני המפל ואז נעצמו, מסתירות את עצמן.
בין העצים נשמעו צעדים כבדים והתנשפויות רבות.
"לעזאזל, כמה זה שוקל?" אמר קול אחד.
"גריס, הבכיינות שלך מעצבנת, זה אמור להיות קרוב."ענו לו.
"אלה בני אדם..." כוכב ליל לחשה.
"מעולם לא שמעתי אותם. הם תמיד עוברים פה בשקט."
הן הציצו מעבר לפרחים שבשיח וראו שמונה רגליים חבושות מגפיים,
רומסות פרחים וענפים שנקלעו בדרכן.
"מדהים!"  ת'אני חשה סלידה ופליאה בו זמנית. "אני רוצה לראות,
את יכולה לחכות פה?"
"היזהרי..."
"אחזור מיד!" היא קפצה מעל השיח וראתה בפעם הראשונה בחייה
אנשים.
הם היו ארבעה יצורים מגודלים, מזיעים ומעוטרי זקן. המכונה
הגדולה דמוית הקופסה שהם סחבו נראתה כבדה מאוד, והם סחבו אותה
על אלונקת ברזל במרץ.
מבין השיחים הופיע אדם חמישי, נערה שחומה עם שיער שחור ארוך.
"זה פה." היא אמרה בקול רגוע. הגברים שמעו את קולה והחלו
להסתובב.
"לכל הרוחות... למה היא לא הלכה מלפנינו?" גריס שוב התלונן
כשהחלו להסתובב אחורנית.
"אתה מתלונן יותר מדי בתור אחד שנמצא חודש בחברה." פנה אליו
האדם שהחזיק את הקופסה מלפנים.
"אתה מעז לזלזל בי סיג?!" הוא נשמע עצבני ביותר.
"שנה את הגישה הזאת ומהר! אתה נמצא במקום שלא שייך לבני אדם!"
הם הגיעו אל הנערה והורידו את הקופסה.
"כמוך וכמוני אפשר למצוא עוד... אבל טירי..." סיג המשיך, וגרם
לגריס להרכין פנים בעצבנות ובושה.  
"או, אני לא כזאת עדינה." טירי צחקקה, והחלה ללחוץ על הכפתורים
הקטנים בצד הקופסה.
חלון קטן נפתח באמצעה, ומשם היא משכה צינור ברזל רגיל למראה.
"אמרת לי שהיית צייד פעם. אז בטח תהנה מזה."
"נשארתי צייד" סיג חייך ולקח את המקל מידה, "והטרף שלי נראה
מזמין להפליא.." הוא קרץ לה, והיא השיבה בחיוך.
ת'אני לא הבינה מה פשר הדבר, אך משהו גרם לה הרגשה של אי נוחות
חמורה. משהו מוזר היה בצינור הזה.
היא ירדה לבדוק מה שלומה של כוכב ליל בדיוק בזמן, שכן באותו
רגע הגוף של הפיה המתכתית החל להיגרר מחוץ לשיח.
"מדוע אני זזה בלי לנסות...?" כוכב ליל הוכתה בתדהמה.
"תנסי אז! אל תתני להם לראות אותך. הם עושים לי הרגשה רעה.."
"אינני מצליחה..." היא ניסתה להיאחז בעלה אך זה נתלש מהענף.
הרעש הקל הפנה את מבטו סיג כלפי מטה.. שם הוא ראה את המטרה
שלו. הצינור שבידו החל להבהב באור סגול חלש ונמשך אל הפיה כמו
מגנט.
"זה כמעט קל מדי." הוא התנפל על הקרקע, אך פספס את ההזדמנות,
כוכב ליל זינקה בכל כוחה ועפה אל עץ האורן הקרוב.
הוא לא בזבז זמן והחל לטפס על הגזע.
"היי , גאון! היא תברח לך שוב אתה יודע!" גריס צעק לו.
"לא היא לא. עם קצת עזרה..." טירי הרימה את כף ידה הימנית
לאוויר ומלמלה דברים לא ברורים.
"ת'אני? היכן את...?" כוכב ליל תפסה מחסה מאחורי אצטרובל.
"אני פה. בואי נעוף רחוק יותר."
אך הן לא הספיקו, ראשו של הצייד הגיח לצמרת ושלח את ידו.
כוכב ליל ניסתה לעוף שוב, אך כעת גופה היה משותק לחלוטין.
"היא תישאר ככה לכמה שניות! תמהר!" טירי קראה לו.
סיג חייך וסובב את הצינור כשרביט. אורו הסגול התחזק, וכך גם
המשיכה שלו.
"את חייבת לרדת!" ת'אני קפצה מעליה וניסתה לגרום לגוף שלה
לזוז.
סיג חייך והטה את הצינור לעבר כוכב ליל, שסנוור את שתי הפיות.
ת'אני לא ידעה הרבה על בני אדם, אך היא ידעה שהם מתכוונים לקחת
את כוכב ליל בלי לשאול שאלות, ולא למענה. בלבה התערבבו רגשות
של פחד ואחריות. ביומיים הללו הפיה המסתורית העניקה לה את
ההקשבה הכנה והמסתורין שהיו חסרים לה. היא אהבה אותה מאוד.
"כוכב ליל," ת'אני קפצה מלפניה, "את חייבת להמשיך ולגלות מי
את..."
האור הסגול שאב את ת'אני, והיא הרגישה את עצמה נדחקת לתוך החלל
השחור שבצינור.שם חוטים בלתי נראים עטפו אותה ולא נתנו לה
לזוז.
לכוכב ליל ההמומה לא נותר מה לעשות חוץ מלצנוח לענפים למטה,
לפני שיבחינו בה.

"קלי קלות!" סיג ירד מהעץ עם חיוך רחב, ונופף בשלל מול שלושת
חבריו. רק טירי תקעה בו מבט חשדני.
"יש בעיות?"
"אתה בטוח שתפסת אותה?"
"היא הייתה מול עיני! ותראי, הדפנות נסגרו. זה אומר שיש משהו
בפנים."
"הממ...." היא נטלה את הצינור ובחנה אותו היטב. "כן אני מרגישה
משהו. בטח המסע עייף את החושים שלי." הצינור הוחזר אל לקופסת
המתכת הגדולה.
"עכשיו להרים את זה בחזרה..." גריס רטן בשקט, אך הופתע לגלות
שהקופסה, משום מה, קלה יותר ממוטות הברזל אשר נשאו אותה.

בזמן הזה, כוכב ליל הרגישה אבודה לגמרי. היא לא הבינה מה קרה
פתאום לת'אני, או איך יוצאים מן היער.
"האנשים. הם אמורים לדעת." חשבה לעצמה, ועקבה אחריהם בשקט.
בסוף היער היה שדה גדול וצהוב של חמניות, שבאופקו ראו בניינים
גבוהים ומבריקים. בשביל שהפריד ביניהם חיכה להם ג'יפ שחור
גדול.
בני האדם שמו את הקופסה בתא המטען, וברגע האחרון כוכב ליל
הצליחה להסתנן.
"ת'אני?" כוכב ליל קראה לה ליד הפתח של הקופסה, והקופסה קפצה
מטלטולי הנסיעה.
נדמה היה לה שזאת תגובה, אך היא לא הייתה ברורה בכלל.
נשאר רק לחכות ולבהות דרך החלון, עד שהאופק יתבהר לה.



המשך יבוא