ביצוע חד פעמי,
של ברקים ורעמים וגשם זלעפות,
לפני הסוף הקרב.
ואולי יהיה טוב?

אולי מחר אקום כבכל יום?
אחיה אותו עד תומו,
כפי שנוהגים לומר כל תוהי התוהות.

אולי מחר לא יהיה זה הסוף,
אלא עוד יום שבא וחולף כסערת הרגשות
הפוקדת את לבי לעיתים תכופות.

ביצוע חד פעמי, של שמיים וארץ,
של עצים ושיחים,
של ריח ניחוחים,
של חורף באוויר וגשם למחפיר.

ואם אבכה, מי ידע?
מי יזיל איתי דמעה?

למי אכפת, תוהה בקול,
היום או מחר,
שלשום או אתמול,
כבר אין הבדל,
בכל מכל כל.

וכשאתעצב, וחורף מבעד לחלוני,
מי ירגיש אותו, קר ואפרורי?
חלון של תקווה, של חלום וזיכרון,
מעולם לא היה אך בכל זאת אני מרגיש אותו שם.

ועצוב לי, וקר, מבפנים. וכבר קיץ,
אך אנכי עם שמיכת פוך, וחלון סגור.

וביצוע חד פעמי לפני הסוף,
מתבצע שם מבעד לעננה,
של קרן שמש מאירה וחמימה,
מחממת את לבי,
מפיחה בי תקווה,
וזיכרון, שספק אם בכלל אי פעם היה.
של מה?

אין קול ואין עונה, ושוב אני תוהה,
אם הרגשות האלו קשורות לעבר הנסתר,
האפל שלי, מחיים קודמים.

והביצוע מסתיים.
ביצוע נפלא.
של שאלות ותשובות,
של תהייה נשגבת,
על מי אני ולמה אני ולמה כאן ועכשיו.
עם דמעה על הלחי ובחוץ סתיו.
מתכונן לעוד חורף,
לביצוע חד פעמי של שנה חדשה,
לגלגול נוסף.
עוד זכרונות, עוד חוויות, עוד דעות ורגשות.
עוד בלבול ומתח וחיים שאין להם קץ.

ולעוד ביצוע חד פעמי, שטרם הסתיים וכבר איננו ונשכח.