ופתאום, לבד
בלי שום התראה, ללא שום הכנה מוקדמת, לבד.
היתוש הזה קיפץ לו בראש אלפי פעמים. לפני השינה, בדרך לעבודה,
לפני הופעה, כשצחצחתי שיניים או לבשתי נעליים. איך יראה הרגע
הזה.
לבד בדירה. ההורים והאחים חזרו הביתה. החפצים מפוזרים להם בחדר
ומחכים לאיזו ישות שתסדר אותם.הם יכולים להמשיך ולהמתין.
עוד לא מאוחר אבל כבר בעצם לילה. יום ארוך עבר על
כוחותינו.עייפתי נפשית.
להיפרד מאמא היה הכי קשה. שתינו הפגנו איפוק ובראש מורם חיבקנו
אחת את השנייה וחייכנו כאילו הכול בסדר. אבל הכול לא ממש בסדר.
אני בניו יורק, השנייה עוברת לחיפה ללמוד בטכניון. נשאר רק
הקטן. אבל הקטן כבר בגיל שהחברה יוצאת סמוקת לחיים מהחדר והוא
מסתובב לו ערום כל היום עם הזין בחוץ ומאונן. כך שהוא לא ממש
אלטרנטיבה לאוזן קשבת... אמא סיפרה לי שהיא בכתה אתמול בלילה.
אמא אף פעם לא מספרת שהיא בוכה בלילה. אמא לא בוכה לא בלילה
ולא ביום. היא לא בוכה. היא חזקה כמו גבר ואלופה כמו עשרה
גברים. אבל היא אמא ואני הילדה הקטנה שלה שרק התגייסה לצבא
והיא משוויצה בילדה המוכשרת שלה. אבל אני כבר לא ממש הילדה
הקטנה שלה ואת מדי הצבא של חיל האוויר פשטתי מעליי לפני חודש
ימים. וכבר פה. ניו יורק. לבד.