היום שנפלו בו השמיים החל כיום ככל הימים.

היה זה יום רגיל.  סתם יום של חול.  ציפורים צייצו את שירת
הבוקר, שמש שלחה קרניה ממרום מניחה למגעם העדין ללטף את לחיי
התינוקות הרכים ששכבו בעריסתם מול עיניים מחייכות של אימא.
יום רגיל בהחלט.  יום ככל הימים.
יום בו אבא הולך לעבודה - אך לא לפני שנישק את בנו ובתו על
הלחי בזמן שסיימו לאכול את ארוחת הבוקר הנפלאה שהכינה אימם
ושלחם לבית הספר בדאגה מהולה בגאווה של הורה.
יום בו השכנה הנאה שממול הולכת את הליכת הבוקר שלה, ישבנה מעכס
מצד אל צד אל מול פניו של עובר אורח מזדמן, אוזניה מעוטרות
בעגיל אחד וגם בשתי אוזניות המזרימות אל מוחה את קולו הנמוך של
שדרן הרדיו המדווח דיווחי בוקר טוב.
יום ככל הימים.

ואז נפלו השמיים.

ראשונים, נפגעו כמובן הציפורים.  מעופם הרגוע הופרע לפתע על
ידי משקל אדירים שנחת עליהם במכת מחץ, שולח את כולן לעולם
שכולו טוב.  שארית נוצותיהם הפזורות התעופפו לכל רוח מסתירות
את עין השמש שנותרה לבדה שם למעלה.  רבי הקומות נפגעו מיד אחר
כך.  הקומות העליונות התרסקו לשבבי בטון, הופכים את כל מי
שבתוכם לחביתה אדמדמה צהבהבה.  כל עורכי הדין והמנהלים
הבכירים, היושבים בדרך כלל בקומות העליונות נפגעו כולם.  גם
בשפכטל אי אפשר היה לגרד אותם מהשברים.  (בשנים שלאחר מכן
יגידו כי הם קיבלו בדיוק מה שהגיע להם אך אל נקדים את המאוחר).
יחד איתם, לצערנו,  נפגעו גם הפקידים, הפקידות, המנקים,
המנקות, משרתי הציבור והלקוחות, הבוסים והמזכירות, אחרון נערי
המעלית ואפילו השרת הזקן התתרן והפיסח.  צליעתו הכרונית נרפאה
סופית כאשר ריבוע תיקרה עצום מימדים נחת עליו מתיר לו סוף כל
סוף לנוח מקיומו המעייף.
נפילת השמיים נעצרה לכמה דקות בזכות הבניינים שנשאו בעול המשקל
העצום, מתירה לאותם חדי ראייה ובהירי מחשבה שהילכו ברחוב לצאת
מההלם בגין המקרה הנדיר ולחפש מחסה מתחת לאדמה.  כמה דקות לאחר
מכן, לא עמדו רבי הקומות יותר במעמסה האדירה וקרסו לחלוטין,
מתירים לשמיים להמשיך התרסקותם לכיוון האדמה, מעיפים לכל עבר
ומרסקים שביבי אוטובוסים, מכוניות, בתים, מגרשי כדורגל ובשר.




"תחזיר לי את הכסף!"
ארבע בבוקר ואני עייף.  קולה של החותנת שלי נשמע בקולי קולות
בשפופרת הנמצאת בידי הרועדת.
"אני אחזיר לך הכול.  אני מבטיח.  זה ייקח קצת זמן אבל הכול
אני אחזיר.  כמו שהבטחתי.  בבקשה אל תדאגי" אני אומר לה, מעיף
מבט מיואש באשתי הבוכייה השוכבת לידי,לצידי במיטה שכבר לא כל
כך שלנו.
"אני לא מבינה איך עשית דבר כזה.  אתה פשוט זבל של בן-אדם.
חבל שהבת שלי התחתנה איתך בכלל יא מכוער!".  קולה מהדהד בתוך
ראשי.
"כן פניה". אני לוחש נואשות.
"חבל שלא מתתי היום.  חבל שאני חייבת לראות את הבת שלי איתך,
אפס אחד!  חבל שהכדורים שבלעתי לא השביתו אותי סופית!"
"כן פניה" אני ממלמל שוב, מבעד ליפחותיה השקטות של אשתי.
אני מחזיר את הטלפון למקומו עד הצלצול הבא, נשכב ומניח ראשי על
הכר ושולח יד מלטפת ומנחמת אל גבה הנרתע של האישה שאיתי.
עוד פולניה...





אף אחד כבר לא קינא בג'ירפות.
מושא הקנאה החדש ברגעים הרי הגורל המדוברים היו כל נחלאי
ונדכאי העולם.  כל שוכני הביבים שהיו מוגנים מתחת אי אלו עשרות
מטרים של בטון, כביש וזבל.  עכברים, עכברושים, קרציות, נדלים
ושאר חרקים עם הרבה זרועות, מספר עיניים מעבר למצוי וגוף פריך
במיוחד.  הג'ירפות, כבר לא יכלו להתפאר בגובה שלהן.  אחרי
שהשמיים גמרו איתן,  הן הסתכלו בגובה העיניים של חרקים בני בלי
שם.



"טמיר קום!!"
אני שוכב על רפסודה באמצע האוקיינוס.  נעים וטוב לי.  הרפסודה
נעה לאיטה כאשר הגלים מכים קלות, מנענעים אותה בעוד אני נועץ
מבטי בעננים ושיבולת בין שיניי.  הים מתחיל להיות סוער קצת אבל
עדיין נסבל..
למה הרפסודה המסריחה הזאת פתאום משתוללת ככה?

"טמיר בבקשה תקום!!"

איזה גל ! כמעט הפך אותי לתוך המים חסרי הקרקעית.  אני מתחיל
לפחד בעוד הגלים נעשים יותר ויותר גבוהים... מאיימים..

"נו בבקשה..."
"מ..מה קרה"? אני שואל את אשתי הבוכייה בקול ישנוני.
"אימא שלי אמרה לי שהיא מצטערת." אומרת לי אהובתי בטון קורע
לב.  "שהיא יודעת שהיא לא הייתה אימא טובה.  שהחיים של כולנו
יהיו יותר טובים בלעדיה".

אולי, אני חושב לעצמי.  אבל בגלל זה להעיף אותי מהרפסודה?

"היא אמרה לי שהיא לקחה כדורים.  בבקשה טמיר, תעזור לה!"
תחינה בקולה הענוג והבכייני של אם ילדיי.
אני קם, משפשף את פניי ונושם נשימה עמוקה.  עם רפסודה גם ככה
אי אפשר להגיע לשום מקום.
קם על רגליי ופוסע לכיוון חדר השינה של החותנים שלי כדי לדחוף
אצבע עמוק אל תוך גרונה של החותנת.  


כשהשמיים פגעו לבסוף בארץ המבועתת, האבק שעלה כתוצאה מהתקדים
כיסה את פני השמש לשנה שלמה. הניצולים לא ראו כלום ממטר בלי
אביזרי ראיה מיוחדים.  גם אלו שעוד מזלם שיחק להם להיות בסביבה
בחברת החרקים אחרי הנפילה,  רק יחידי סגולה מתוכם שרדו את
החשכה הארוכה שבאה לאחר מכן.  


"אני לא יודעת אם אני יכולה לחיות איתו עוד"
הרצפה נראית מבריקה במיוחד היום, אני חושב לעצמי, מנסה לחסום
את המילים שאני שומע יוצאות מפיה של אהובתי שיושבת לצידי על
הספה.
"למה את אומרת את זה?" שואלת כסופת השיער הדומה לפסיפלורה
שיושבת מולנו - את אשתי.
"כי אני מרגישה לכודה.  אני אוהבת אותו.  אני תמיד אוהב אותו
אבל אנחנו כבר לא מכוונים לאותו מקום.  ועכשיו, כל העסק עם
ההורים שלי.  אני לעולם לא אוכל להעריך אותו עוד.  אני רואה
אותו בבוקר ואני לא מבינה איך יכול להיות שאי פעם סמכתי עליו.
אני לא חושבת שאני רוצה שבן אדם כזה יחנך את הילדים שלי".
החלטיות כאובה בקולה של אהבתי היחידה.  
"טמיר, יש לך משהו שאתה רוצה להגיד?" שואלת הפסיפלורה.



היום שבו נפלו השמיים החל כיום ככל הימים.

יום ככל הימים, אולי מלבד הרגשה משונה קצת בבטן התחתונה כאילו
משהו הולך לקרות.  הרי לא יכול להיות שהכול יהיה מושלם כל
הזמן.  אימפריות תמיד נופלות בסופו של דבר.  לא כל שכן השמיים
שהצליחו להחזיק במקומם במרומים משחר ההיסטוריה?  יש גבול לכמה
אפשר לדרוש.  הגיעה שעת התהילה של נביאי הזעם.
בעידן החדש שלאחר נפילת השמיים, חדלו להשתמש בכסף.  שער
החליפין החדש נקבע על פי מלאי העיתונים הישנים.  הרי עובדה
ידועה היא שעיתון הרבה יותר עמיד מנייר טואלט.
יחד עם כל השאר, גם הכותרות של אתמול מצאו את מקומן הטבעי.